אף אחד מהבכירים הרוסים לא קשר ישירות - ובוודאי לא בפומבי - בין מעצרה וענישתה של נעמה יששכר לבין דרישת ההסגרה של ההאקר הרוסי אלכסיי בורקוב. אף אחד מהם גם לא היה צריך, כי לכל בר־דעת היה ברור: נעמה היא קורבן מקרי ובר־תחליף של שערורייה בינלאומית.
אבל גם אם ההיבט הבינלאומי־דיפלומטי נדון בהרחבה, נדמה שהפרשה לא נבחנה כל כך מתוך הקוד שלפיו פועלת מכונת השלטון הרוסית. מזווית זו, המקרה של נעמה הוא עוד מקרה של השרשרת מעצר, ניפוח תיק ובעיקר השגת התוצאה הרצויה בבית המשפט. השיטה הזו עובדת כל הזמן כלפי פנים, עכשיו נחשפנו למלוא תפארתה כי נגעה בישראלית.
דו"ח זכויות אדם אמריקני־רוסי עצמאי, שפורסם בשלהי אפריל, גילה כי ברוסיה מוחזקים בימים אלה במאסר 236 אזרחים - פי חמישה ממספרם (46) ב־2015. על פי הדו"ח, רוב האסירים מצאו עצמם מאחורי סורג ובריח בגלל שמימשו זכויות המוקנות להם מתוקף החוקה, כמו חופש הדיבור או חופש המחאה. דוגמה מאלפת לכך ניתנה חודשיים אחרי פרסום הדו"ח: רבבות תושבי מוסקבה יצאו להפגין בעקבות מניעת התמודדות של מועמדים עצמאיים למועצת הבירה הרוסית - וחלקם נעצרו כאשר הקריאו לשוטרים את החוקה הרוסית.
4.5 שנות מאסר על השתתפות בהפגנות. קונסטנטין קוטוב // צילום: אי.פי.איי
פעילי זכויות אדם ועיתונאים נמצאים בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר. כך, למשל, בתחילת ספטמבר נידון הפעיל החברתי קונסטנטין קוטוב ל־4.5 שנות מאסר(!) מכיוון שנעצר שלוש פעמים בשלושה חודשים במפגני מחאה. ההליך נערך במהירות שיא: יומיים חקירה, יומיים דיונים והופ! - קוטוב בדרך לכלא. פעיל אחר, קיריל ז'וקוב, נשלח לשלוש שנות מאסר בגלל שכביכול היכה שוטר במהלך הפגנה, אף שבתיעוד האירוע נראה ז'וקוב רק נוגע בקסדה של איש החוק. ואילו אלכסיי נבלני, אולי הנועז שבמבקרי פוטין, שהה במעצרים 474 (!) ימים בתוך שבע שנים. אחרי אחד המעצרים, שארך 30 יום, שוחרר נבלני ממתקן מעצר – ומייד עוכב שוב.
המקרים האלה ממחישים לא רע איך עובדת השיטה. תיקים נתפרים או מנופחים; מערכת המשפט אינה יותר מקבלן הכשרה פסאודו־
חוקתי או חוקתי־למחצה של הממשל; ואילו הפרלמנט נוגס ביותר ויותר תחומי חופש אזרחי על ידי קרימינליזציה של מעשים לשם הצדקת השיטות הדרקוניות. כך יכולים בתי המשפט לשפוט לפי החוק אבל בניגוד לחוקה או לרוחה, ואילו זרועות הביטחון יכולות לעצור אזרחים גם כשהם מנסים להיאחז בזכויות חוקתיות. לאזרח - רוסי, כמו במקרים של קוטוב או ז'וקוב - או זר, כמו במקרה של נעמה יששכר - אין כל ערובה ממשית מפני מכלול האינטרסים של הממשל בכל רגע נתון. במילים אחרות, שלטון החוק וההליך המשפטי הופכים לפסאדה מהוגנת של סחיטה ודיכוי. זה, אם תרצו, הצד האפל של משילות "אפקטיבית", שאין עליה כל רסן חוקי עצמאי.
בה בעת, לא מדובר במערכת שסגורה להשפעות חיצוניות או מונעת חופש כליל. להפך, היא אפילו מאפשרת אותם כדי לשמר את חיוניותה ואת דריכותה, וגם לא להיראות כמו דיקטטורה. זה יכול להתבטא בטיפוח אופוזיציה "מותרת", כמו שקרה עם המתמודדת לנשיאות קסניה סובצ'ק - כי אפילו מבחינת יח"צ, לפוטין עדיף לזכות ב־77% מהקולות ולא ב־99%; בקיום הערוץ הליברלי "דוז'ד"; או במתן אפשרות למחאה ציבורית מוגבלת, בהתאם למושא המחאה. ככלות הכל, רוסיה אינה צפון קוריאה, אבל דווקא בגלל זה מתעתעת ומסוכנת יותר. נראה שהכל כפוף לאינטרס הנתון של בעלי הכוח הרלוונטי - הקרמלין. כאן גם טמון הסיכוי לחנינת נעמה: ייתכן שפוטין יחון אותה, אם למשל יתברר שהנזק מהפרשה גדול מדי (ביטולי טיסות באירופלוט), שיחסי ציבור של אביר האנושיות משתלמים יותר, ואם אפשר במקביל לגמד את הנזק הפוטנציאלי מהסגרת בורקוב לארה"ב. אולי לא מקרה שבשב"ס החליטו להעביר אותו השבוע לבידוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו