התכוננתי היטב לנתיב החדש של סמוטריץ'. מרגע הישמע הגונג נותרו לי שלושה ימי עסקים לתרגל נסיעה מאפרת לתל אביב בתחבורה הציבורית, ולמען האמת שמחתי על ההזדמנות. כשם שאני מאוהבת ברכבי השחור הנוצץ והמרווח ששוכן בחניה התמיד־פנויה ליד הבית, כך אני מתעבת נסיעות למרחקים ארוכים.
לעבודה בערוץ הכנסת אני אוהבת לנסוע, 15 ק"מ בשעות הבוקר המאוחרות הם 20 דקות של נסיעה קלילה; לרמי לוי בצומת הגוש אני נהנית לנהוג בעיקר כשאין פיגועים, ולהקפיץ את הילדים לחוגים, לספרייה ולתנועת נוער זה העונג בהתגלמותו. אבל פעמיים בשבוע לתל אביב, ועוד בשעות הבוקר - לא נעים בכלל.
עבודה בתקשורת מחייבת נסיעות לאולפנים שממוקמים, על פי רוב, בשפלה. המשמעות: הוצאות דלק מוגזמות, בלאי רכב בלתי נמנע ותשלום של 100 שקלים בנתיב המהיר אם את רוצה להגיע בזמן.
להקריב את הלו"ז על מזבח הרכבת והפקקים // צילום: יהושע יוסף
החלטתי לנסות את הרכבת ממלחה לתל אביב. כדי להיות ב־10:00 על יד מגדלי עזריאלי יצאתי ב־07:30 מהבית. פקק אימתני שמתחיל בצומת אפרת צפון ונגמר בשכונת גילה הירושלמית נעדר מדיווחי התנועה של תחנות הרדיו, אך הוא חלק משגרת חייהם של תושבי גוש עציון. אני מנחמת את עצמי בכך שמי שתכנן את הכבישים לגוש לא חשב שיותר מ־20 איש יבואו לחיות שם, ו־20 אלף נהגים פעמיים ביום זאת הפתעה טובה. חניתי מהר ובנס הספקתי את הרכבת של 08:30. התחנה האחרונה בתל אביב, אבל בבית שמש מחליפים רכבת אחרי שממתינים קצת. שעה ו־40 דקות בסך הכל. ברור שאיחרתי.
אז ניסיתי את הרכבת החדשה שיוצאת מתחנת יצחק נבון. גם כאן מחליפים באמצע, הפעם בנתב"ג. הדרך לתל אביב מהירה יותר, 50 דקות בסך הכל, אבל הדרך מהבית עד התחנה המרכזית בירושלים נמשכת שעה שלמה, ויש צ'ופר למתמידים: אין חניה. הדרך באוטובוס, אגב, אורכת פרק זמן זהה. בצר לי ניסיתי אפשרות שלישית: נסעתי לבית שמש כדי לחסוך את הקטע מירושלים. אך קפיצת הדרך וקוץ בה: אין חניה. נכנסתי לחניון מרכול סמוך, לקחתי כרטיס, חניתי. 40 דקות אחרי כבר הייתי בתל אביב, הידד! בסך הכל שעה ו־50 דקות כל ההליך. שמחתי פחות כשחזרתי בלילה וגיליתי שהחניה ליד הרכבת עלתה לי 100 שקלים.
"הטרגדיה של נחלת הכלל" היא מונח פילוסופי שתבע הכלכלן הבריטי וויליאם פוסטר לויד ב־1863, והרחיב המדען האמריקני גארט הרדין ב־1968. מלכודת חברתית של משאבים בלתי מספיקים, המודגמים בעדר פרות וכר מרעה: כל פרה שתתווסף לעדר תכניס יותר כסף לרועה, אך תדלדל עוד את כר המרעה. אנחנו הפרות (גם בלי הקילוגרמים העודפים של החגים), והכבישים - כר המרעה - הם החמצן שלנו.
אין כאן רועה שעושה כסף, יש כאן מציאות בלתי אפשרית. מדינה שמספחת אליה כל מי שרק רוצה אך לא מסוגלת לשמור על שטחים שסיפחה, הפכה את הדרך לעבודה לטרגדיה של ההמון. או שאתה גר מרחק הליכה מהמשרד בדירה סטנדרטית שעולה כמה מיליונים, או שנגזר עליך לבזבז שלוש עד שש שעות ביום כדי להגיע אליו. חייבים למצוא פתרון לעומסי התנועה, אך קודם כל לספק פתרון חלופי לאנשים שמשתוקקים לשתף פעולה עם המיזם, רק לא יכולים להקריב את הלו"ז שלהם על מזבח רכבת ישראל.
נ"ב. בימים הראשונים של "פלוס 3", הדרך מאפרת לתל אביב ארכה 75 דקות, נתיבי איילון היו ריקים. אולי צריך להמשיך עם הצמיחה הכלכלית פלוס מדיניות הלואו־קוסט שמטיסה מכאן את מיטב עובדינו בחודש של החגים, ומעניקה לנו אשליה של נורמליות עד שנאסף תשרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו