הכל אישי, הכל פוליטי

1 בעצם, אלה בחירות דרמטיות הרבה יותר מכפי שחשבנו. צד אחד שם על המשקל אידיאולוגיה ברורה ומציע לבוחרים, מעבר להישגים בתחום הכלכלה ומערכת מדינית משופרת, גם קווי מתאר לגבי גבולותיה של מדינת ישראל. בצד השני אין תוכן רעיוני מובהק, ולמעשה אין אידיאולוגיה כלל; יש בעיקר אנטי־נתניהו.

מה שקורה לפנינו הוא לא פחות מארגונה מחדש של המפה הפוליטית בישראל. ימין ושמאל שוב אינם משמעותיים במשחק הדמוקרטי, קו השסע המשמעותי כיום הוא היחס לנתניהו. מחויבות לסילוקו הפכה לכרטיס הכניסה לגוש המרכז־שמאל, ולא מיקומו של השחקן הפוליטי על הרצף בין "ניצי" ל"יוני", כבעבר.

 

2 אפשר לחלק את הגורמים המובילים בתמורה הזאת לשלושה סוגים. הראשונים, והבסיסיים ביותר, הם "שחקנים משני תלם", והכוונה היא כמובן לבוגי יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל. מדובר במי שזוהו עד לאחרונה עם ערכי המחנה הלאומי. אחד מהם התחנך וצמח בבית הגידול הליכודי, השני הגיע לגדולות דרך מוקדי הכוח של הליכוד, והשלישי עשה את הונו החברתי והתקשורתי כדובר רהוט של המחנה הלאומי. שלושתם, אגב, היו חלק ממעגל המשפיעים של ראש הממשלה, ושלושתם הפכו לבלוטות שנאה ותאוות נקם. יהיו אשר יהיו מניעיהם האישיים, הם יצרו לראשונה תאי אנטי־נתניהו מהימין, שחוברים באופן פעיל לכוח אופוזיציוני במאמץ להורדת הליכוד מהשלטון ולסירוס היכולת של הימין לממש את הישגיו האלקטורליים. 

בבחירות הקודמות המיזם הזה הוכיח את עצמו כמשמעותי, אבל לא מספיק. כדי שהוא יהיה איום מוחשי יותר, היו חייבים להצטרף אליו גורמים משני משחק - והכוונה היא ליו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, ושני בני טיפוחיו - עודד פורר ואלי אבידר. הם לא סתם הובאו כדי לפתות מצביעים לערוק לצד השני, אלא מימשו את המנדטים שקיבלו כדי לחבל בהקמה של ממשלת ימין אחרי ניצחון ברור. ההתנהגות שלהם מאז, למשל בפנייה נגד השותפים הטבעיים במפלגות החרדיות או אי־ההצבעה על חוק המצלמות, מוכיחה עד כמה הם כבר כפופים בפועל להוראות ההפעלה של גוש המרכז־שמאל. המיזם היחיד שלהם הוא הזזת נתניהו וערעור הברית ההיסטורית של המחנה הלאומי עם החרדים. 

ומעל אלה צריך להוסיף את "כנופיית שלטון החוק", כפי שכינה אותה רובי ריבלין, שנמצאת במאבק ערכי וכוחני על סדר היום הישראלי האזרחי. בחבירתה לכוחות האנטי־נתניהו, עוטפת קבוצה זו את המיזם כולו בלגיטימציה "ממלכתית": היא זו שמעניקה ליועז הנדל, למשל, את היכולת לדבר על "ממלכתיות" בזמן שהוא פועל כדי לעוות את הרצון הדמוקרטי של הבוחר הישראלי, והיא זו שמאפשרת לשמאל האידיאולוגי לקבל לשורותיו בברכה אפילו את אביגדור־"בלי נאמנות אין אזרחות"־ליברמן. ואגב, זה במידה רבה הגיוני מצד השמאל: כל שחקני החיזוק האלה התפרקו בעצם מהאידיאולוגיה שלהם בעוברם לצד השני והמירו אותה בעילת קיום רעיונית אחת: "רק לא נתניהו". 

 

3 לצירוף הכוחות הזה הביאו את גבי אשכנזי, שמתקופתו כרמטכ"ל נותרו סימני שאלה פתוחים סביב קשריו עם הנשיא לשעבר שמעון פרס וההקלטות הלא מפורסמות של שיחותיו עימו, ובעיקר סביב פרשת הרפז ומערכת היחסים שלו עם היועץ המשפטי הנוכחי אביחי מנדלבליט. אף שהתיק נסגר, יש הסבורים שאם יתפרסמו העדויות כפי שניתנו על ידי אשכנזי, הוא ושותפיו יצטרכו לתת תשובות לציבור. הוסיפו לזה את סימני השאלה סביב ההסתבכויות העסקיות בחברת "שמן", שכרגע נידונות בבתי משפט ובתביעות ייצוגיות, וממילא תעלה לחלל האוויר השאלה, האם מניע אידיאולוגי דוחף את גבי אשכנזי להשתתף במיזם הפוליטי, או מניע אישי? 

גם בני גנץ צריך לתת תשובות, על "הממד החמישי", על קשריו העסקיים עם מקבלי החלטות במשטרה ובעיקר על 18 הימים שקדמו למבצע צוק איתן, שעליהם הרחיב מבקר המדינה. יש הבדל גדול בין לענות על שאלות המבקר לבין לעמוד בפני הציבור ולתת תשובה על דפוס קבלת ההחלטות בתקופה זו. 

המשותף לשני האישים הללו הוא שהם נכנסו לפוליטיקה בלי לבטא שום עמדה: זהו סיבוב בחירות שני שאין להם שום אמירה חברתית, כלכלית, מדינית וביטחונית עדיפה. אהוד ברק, שמתמודד במקום 10 במחנה הדמוקרטי, גויס גם הוא בצו חירום למיזם לסילוק נתניהו, אבל הוא לכל הפחות משמיע מסר אידיאולוגי ברור ביחס לשאלות שמפלגות את החברה הישראלית. בכירי כחול לבן, לעומת זאת, מקפידים שלא לומר דבר - וליתר דיוק, הם אפילו נזהרים שלא להביע עמדה שעלולה בטעות לתת איזושהי נקודת זכות לטובת נתניהו; עד כדי כך החישובים שלהם שם פרסונליים, ולא אידיאולוגיים. הם מובילים כיום את האופוזיציה המרכזית לשלטון הימין ונאבקים כדי להחליף אותו בשלטון, אבל הם לא מסוגלים לשאת את הביטוי "שתי מדינות". הדגל המרכזי של השמאל הורד מהתורן לצורך השלמת המשימה. 

 

4יום הבחירות יקבע אם הפוליטיקה האישית והמיזם להדחת נתניהו על ידי שילוב כוחות מעולמות שונים ומאידיאולוגיות מנוגדות יצליח. ניצחונו עשוי להביא לפירוק הליכוד, אולי אף להדחת נתניהו מהמפלגה, ולביטול השותפות ההיסטורית של הליכוד עם החרדים. אבל אם נתניהו יצליח להשיג 61 מנדטים של גוש הימין־חרדים, יחזרו חלק מהגורמים שיצאו נגדו לתוך המחנה הלאומי ויתחיל מסע של איחוי הימין, ואולי אפילו של פיוס גדול בחברה.

הקו האנטי־חרדי שמובילה כחול לבן בימים האחרונים הוא אקורד סיום אחרון - לבינתיים - למערכת בחירות מהכעורות שידענו. ובחירות נעשות כעורות במיוחד כשהן סבות סביב פוליטיקה אישית, ולא סביב אידיאולוגיה. תוצאות הבחירות יכריעו גם איזה סוג של תרבות פוליטית ניצחה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו