רפורמת סדרי הדין: אקטיביזם שיפוטי בדלת האחורית

בחודש פברואר הקרוב אמורה להיכנס לתוקף הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי של שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד. הרפורמה כוללת שינויים נרחבים באופן שבו יתנהלו משפטים אזרחיים, ומטרתה היא קידום הליכים הוגנים יותר, קיצורם, וייעול המערכת המשפטית באופן כללי. התקנות החדשות מחזקות את מעמד השופטים בניהול משפטים אזרחיים, ומעוררות התנגדות עזה בקרב עורכי דין, שכוחם לשלוט בהליכים ייחלש. 

לכאורה, מחלוקת פרוצדורלית בין אנשי המקצוע, שאינה צריכה לעניין את הציבור הרחב. זו טעות. חלק מסוים ברפורמה טומן בחובו סכנה של ממש לציבור המתדיינים, והשלכותיה חורגות מתחום המשפט האזרחי, ועשויות להגביר את האקטיביזם של ביהמ"ש העליון בתחומי המשפט הציבורי דווקא.

אחד החידושים ברפורמה נוגע לקיצור אורכם של פסקי הדין. התקנות קובעות כי החלטת ביהמ"ש תכלול פירוט קצר של המחלוקת, הממצאים העובדתיים, ההכרעה ו"תמצית הנימוקים". המטרה המוצהרת מאחורי המהלך היא חיסכון במשאב המוגבל של זמן שיפוטי, שיכול להיות מושקע בסכסוכים אחרים. המטרה הסמויה מאחורי החידוש היא הצרת האקטיביזם השיפוטי, המתאפיין לעיתים קרובות בשופטים הכותבים פסקי דין ארכניים, גם כשאין הדבר נחוץ לשם הכרעה בסכסוך שלפניהם. 

הבעיה ברפורמה היא שהנמקה היא חלק בלתי נפרד מהפעילות השיפוטית, והיא נועדה להסביר, להצדיק ולהנחות את הפעלת כוח הכפייה המצוי בידי השופטים. היא חלק מהגורמים המעניקים לגיטימציה לכוחו של השופט, אבל היא גם הדבר שמאפשר לציבור ולערכאות עליונות לפקח. כששופטים בערכאות נמוכות כותבים "תמצית נימוקים" בלבד, האפשרות לערער ולפקח על הכרעתם קטנה משמעותית. הוסיפו לכך את סמכותו של העליון (הקיימת כבר היום) לדחות ערעורים ללא נימוקים כאשר נחה דעתו מההחלטה, ובתנאי שאין בה טעות שבעובדה או בחוק - והנה לנו מתכון להסדר קפקאי של ממש. 

אם בית המשפט של הערעור ידחה את הערעור ללא הנמקה, כיצד נדע כי "תמצית ההנמקה" מקיימת את התנאי? שהרי הערעור נדחה ללא נימוק נוסף, למעט "תמצית ההנמקה" שמלכתחילה היא רק תמצית, שהמערער חשב שיש בה טעות. האירוניה זועקת לשמיים: רודנות משפטית ללא רודן. דומה שמנסחי התקנות סבורים, שאין למתדיין להלין אלא על עצמו שהגיש ערעור, שאינו מזכה אותו אפילו בנימוקים, אלא רק בתמצית נימוקים שניתנו לו בבית המשפט שלמטה.

אבל הסכנה שברפורמה אינה מתמצה בפגיעה בציבור המתדיינים ובהחלשת זכות הערעור, ויש לה השלכה רוחבית, שיוזמיה כנראה לא הביאו בחשבון. אם הרפורמה אכן תוביל לצמצום הערעורים האזרחיים, ואלה שיוגשו יידחו על פי רוב ללא נימוקים, הרי שהדבר יגביר את האקטיביזם במשפט הציבורי. תהליך דומה התרחש בארה"ב עם חקיקת "חוק השופטים" של 1925, שצמצם את הפונקציה הערעורית של העליון האמריקני, והעניק לו את הסמכות לדחות ערעורים בלי לנמק את דחייתם. רפורמה מוסדית זו, שאותה דחפו ועודדו בקונגרס השופטים האמריקנים בעצמם, מיצבה את ביהמ"ש העליון של ארה"ב כערכאה הדנה באופן אקסקלוסיבי ב־80 תיקים חוקתיים בלבד בשנה - מתוך 8,000 עתירות הנדחות ללא נימוק. 

השופטים האמריקנים דנים רק במה שמעניין אותם, ובאופן טבעי מפנים את מיטב המשאבים האינטלקטואליים שלהם לעתירות חוקתיות וציבוריות המפלגות את החברה האמריקנית. חוק השופטים של 1925 הפך את העליון לשחקן פוליטי מרכזי בהוויה האמריקנית ולבית המשפט החזק ביותר בעולם. כי פחות זה לפעמים יותר. 

הרפורמה בתקנות סדרי הדין תאפשר לבית המשפט העליון הישראלי להמשיך להזניח את הפונקציה הערעורית שלו, להגביר את הפונקציה החוקתית שלו, ולהתעלם מהדרישה לרפורמה בשיטת בחירת שופטיו.

ד"ר שוקי שגב הוא מרצה בכיר בבית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה, מומחה למשפט חוקתי ולפילוסופיה של השפיטה

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו