במרבית המדינות המפותחות בעולם יכולים להתקנא בצמיחה בישראל כיום, אבל לא במגמה שלה. בצמיחה, כמו במרבית המשתנים הכלכליים, המגמה חשובה יותר מהנתון המוחלט - והמגמה כעת היא נפילה. גם הגירעון התופח לא מוסיף למצב. בנק ישראל מגיב לעניין בהרגעת רוחות הריבית, אם לא בהורדה של ממש. בארה"ב היה לבנק המרכזי ממה להוריד, אך גם אצלנו יש לחצים בשוק על הנגיד להוריד את הריבית לאפס, אפילו לריבית שלילית, אלא שהלחץ הזה אינו מוצדק.
לא בנק ישראל לוחץ על הבלמים של הצמיחה, אלא הממשלה כולה. נכון, פחות מקודמותיה, אבל רחוק מאוד מהרצוי. באופוזיציה מציעים העלאת מסים, תוך התעלמות מוחלטת מאתגרי הצמיחה, אך כל ממשלה שתקום בקרוב תידרש להיקרע בין הפיתוי הפוליטי להעלות מסים לבין ההכרח לצמצם את המנגנון הציבורי, ואיתו גם להפחית מהביורוקרטיה שחונקת עסקים ויוזמה. זה עד כדי כך פשוט - כשקל להקים עסקים ולהרוויח, כולם מרוויחים; כשרוצים לשלוט בעסקים ולהרחיב את המנגנון הציבורי, חייבים להעלות מסים ולהקשות עשיית עסקים כדי לממן את החגיגה הפוליטית. העלאת מסים היא לא מעשה פופולרי במיוחד, אבל הנישומים לא ממהרים להתאגד ולצאת להפגנות. פיטורים הם פעולה פוליטית מסוכנת יותר, ולכן ממשלות נוטות להעלות מסים, הרבה לפני שהן מתנדבות לצמצם את עצמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו