ההתנתקות פגעה בביטחון ישראל

תומכי ההתנתקות מרצועת עזה טוענים זה שנים שלמרות מחירה הכבד, בסופו של דבר היא הועילה לביטחון המדינה. זו סוגיה משמעותית, העומדת בלב הוויכוח העכשווי: האם הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון חיונית לביטחון המדינה? האם נסיגות משפיעות לרעה או לטובה על המאזן האסטרטגי של ישראל? 

מהי, בעצם, הדרך "למדוד" ביטחון? מצדדי ההתנתקות מתבססים בדרך כלל על שתי הנחות: א. מאז ההתנתקות חלה ירידה במספר ההרוגים מטרור משטח הרצועה; ב. הנסיגה ל"קו מדיני מוכר" שיפרה את מעמדה המדיני של ישראל.

נפתח אפוא בנתונים. דו"ח של מרכז מולד ציין שבשנים

2005-2000 נהרגו באירועי טרור שמוצאם ברצועה 162 איש, ואילו בעשור שלאחר מכן נהרגו כתוצאה מהטרור העזתי "רק" 140. הנתונים משמשים הוכחה להצלחת הנסיגה, שכן במבחן הבסיסי של חיי אדם, היא הביאה, לכאורה, לירידה משמעותית.

זהו שימוש מגמתי ומטעה בנתונים. הבחירה בשנת 2000 לתחילת המדידה בעייתית: מדובר בראשית האינתיפאדה השנייה, שהביאה לשיא בהתפרצות טרור כתוצאה ישירה מתהליך אוסלו. אין בנמצא מידע על מספר ההרוגים כתוצאה מטרור שמקורו בעזה בתקופה שקדמה לאינתיפאדה השנייה, אך מנתונים כלל־ארציים עולה שתקופה זו היתה קטלנית הרבה פחות: בכל העשור של שנות ה־90 נהרגו 344 ישראלים בכל הארץ מטרור, לעומת 1,178 הרוגים בעשור שלאחר מכן, כאשר רובם המוחלט (948) נהרגו בשנים 2005-2000, תקופת ההשוואה של דו"ח מולד. 

כזכור, פרץ האלימות של האינתיפאדה השנייה היה תוצאה ישירה של התעצמות פת"ח וחמאס בעקבות תהליך אוסלו והתבססותם בערים הפלשתיניות. לאחר מסירת ערי הרצועה לידי אש"ף, הוגבלה השליטה הישראלית במתרחש בתוככי ערים אלה. ארגוני הטרור התעצמו בערי הרצועה, וכך נוצר, למעשה, האתגר הביטחוני הגדול שעימו התמודדה ישראל בראשית שנות האלפיים, אשר גרם לתחושת המלכוד שהובילה בסופו של דבר להחלטה על נסיגה. 

ביהודה ושומרון, למשל, ננקטה פעולה שונה: במבצע חומת מגן חזר הצבא לפעול בערים הפלשתיניות, והטרור היוצא מיו"ש דוכא כמעט כליל. לפי נתוני השב"כ, בשנים 2015-2005 נהרגו 88 ישראלים כתוצאה מטרור שיצא מיו"ש, הרבה פחות ממספר ההרוגים מהטרור העזתי אחרי ההתנתקות. הנתונים הסטטיסטיים מוכיחים, אפוא, שיוזמה התקפית ושליטה צבאית ישראלית בערים הפלשתיניות מביאות להדברת הטרור יותר מנסיגה חד־צדדית.

מעבר לכך, ביטחון לא נמדד רק בשיעורי הנפגעים, אלא בעיקר במונחי הרתעה. מידת הנזק הפוטנציאלי שגורם מסוים מסוגל לחולל לזולתו משקפת את עוצמתו האמיתית, העשויה להיות מתורגמת גם להישגים מדיניים ואחרים. במובן זה, אין ספק שהנסיגה מרצועת עזה חיזקה את חמאס באופן דרמטי. די לעיין במפת הטווחים האפקטיביים של הרקטות שברשות הארגון, ולעקוב אחר התרחבותה במהלך השנים.

אם עד ההתנתקות כיסו רקטות חמאס טווח של 10 ק"מ בקירוב, בשנים שלאחר מכן הוכפל הטווח עד פי 16, וכיום הוא מכסה למעשה כמעט את כל הארץ. יכולת רקטית זו משקפת את המאזן האסטרטגי של ישראל מול חמאס הרבה יותר ממספרי ההרוגים בפועל. העובדה שהארגון מחזיק באמצעים שמסוגלים לשבש את תנועת המטוסים בנתב"ג, לגרום נזק לכל אזורי התעשייה ולפגוע במתקנים אסטרטגיים, הופכת אותו לשחקן מפתח אזורי בעל משמעות רבה, באופן חסר תקדים בתולדות הטרור הפלשתיני.

בשנותיו בשלטון הצליח חמאס לייצר מגעים מדיניים וצבאיים עם מעצמות אזוריות כגון מצרים, טורקיה, מדינות המפרץ ואיראן, והעמיק רבות את רמת המעורבות הבינלאומית בסכסוך עם ישראל.

במאזן הכולל, גם לפי מצדדיה, הפחיתה ההתנתקות את מספר הנפגעים באופן שולי יחסית, ובתמורה הביאה להחמרה חריפה בהתמודדות עם האיומים מרצועת עזה, שהטיפול בהם יחייב בסופו של דבר מבצע צבאי ארוך, יקר ומעמיק יותר מזה שנוהל בהצלחה ביהודה ושומרון.

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו