בספטמבר ובאוקטובר ייערכו בשלוש מדינות מחוז במזרח גרמניה בחירות העשויות להיות בעלות השלכות משמעותיות על הפוליטיקה במדינה. שלוש מדינות המחוז - סקסוניה, ברנדנבורג וטורינגיה - נחשבות למגרשם הביתי של זרמי הימין הקיצוני והלאומני הגרמני. מפלגות ניאו־נאציות הצליחו להיכנס לבתי הנבחרים המקומיים בסקסוניה ובברנדנבורג כבר לפני 15 שנים, ומסקסוניה פעלה במשך שנים מחתרת ניאו־נאצית, שהיתה אחראית לרציחתם של עשרה אנשים, רובם מהגרים טורקים.
לפי סקרי דעת הקהל, מפלגת הימין הלאומי "אלטרנטיבה לגרמניה" צפויה לקצור בבחירות אלו הצלחה שתגרום לרעידת אדמה: לראשונה מאז הוקמה לפני שש שנים, קוראת "אלטרנטיבה" תיגר ברור על שתי המפלגות הגדולות במדינה, השמרנים הנוצרים־דמוקרטים והסוציאליסטים־דמוקרטים, וכן על מפלגת השמאל הרדיקלי "די לינקה". "אלטרנטיבה לגרמניה" עשויה להפוך בבחירות אלה לכוח השני, ואולי אף הראשון בגודלו בפרלמנטים המחוזיים, ולהמשיך במסלול הפיכתה לכוח פוליטי מהותי במישור הלאומי.
ההערכה שמדובר ב"מפלגת מצב רוח פופוליסטית" שתיעלם במהרה מהזירה, הוכחה כשגויה. "אלטרנטיבה" הולכת ומתחזקת מבחירות לבחירות בעקבות המציאות המחריפה שיצר "משבר הפליטים", ועל רקע המשבר הרעיוני והמנהיגותי העמוק במפלגות הגדולות. עד כה החרימו שאר המפלגות את "אלטרנטיבה", אחרי שהדביקו לה תווית של ימין קיצוני ונאצי. אך מתקרב היום שבו החרם הקולקטיבי הזה עשוי להישבר, וראשי "אלטרנטיבה" סבורים שזה יקרה כבר אחרי הבחירות המחוזיות הקרובות.
גם ישראל הרשמית, מתוך התחשבות בעמדת הקהילה היהודית המקומית וחוסר רצון להתעמת עם מפלגות השלטון או להצטייר כ"אנטי־מוסלמית", נמנעת מכל קשר עם "אלטרנטיבה". אך עד כמה נבונה מדיניות זו? בשורות "אלטרנטיבה" אכן פועלים זרמי מיעוט שטופי נוסטלגיה לרייך השלישי ונוטפי אנטישמיות וגזענות. אבל גם השמאל הגרמני אינו נקי מאנטישמיות; הוא רק מפיץ אותה בכסות של אנטי־ישראליות. משרד החוץ הגרמני והשבועון "דר שפיגל", המזוהה עם השמאל־הליברלי, הפגינו בשבועות האחרונים אנטישמיות שאינה נופלת מזו של "אלטרנטיבה".
ב־2005, כשמפלגת השמאל הרדיקלי "די לינקה", שבין חבריה אנטישמים ואנטי־ציונים קיצונים, נכנסה לבונדסטאג, עשתה ישראל הרשמית מאמצים כבירים לחפש אחר בני שיח בשורותיה, שאכן נמצאו. היה חשוב לישראל לקיים דיאלוג עם כל המפלגות הנבחרות בגרמניה. למרות שחברי "די לינקה" השתתפו במשט ה"מאווי מרמרה", והם מקדמים גם כיום יוזמות BDS ודה־לגיטימציה של ישראל, הוזמנו ראשיה להיפגש עם נשיא המדינה.
מדוע הליך ההתקרבות למפלגת שמאל קיצונית, שלא מתנערת מהאנטישמים והאנטי־ציונים בשורותיה, אינו מיושם גם כלפי מפלגת ימין קיצוני, שאינה בהכרח נאצית כפי שטוענים יריביה, אלא מבטאת הלך רוח פטריוטי־הישרדותי בחברה הגרמנית? האם ישראל יכולה להמשיך ולהתעלם מכך שדווקא המפלגות הממסדיות בגרמניה הן המשמרות את כפל הפנים בהתנהגות כלפי ישראל, בעוד "אלטרנטיבה" חושפת את הצביעות הגרמנית הזו?
ישראל צריכה לדאוג לאינטרסים הלאומיים שלה ולבחון היכן נמצאים אלה המסייעים לה לקדמם - ו"אלטרנטיבה" כבר ניסתה לקדם כמה יוזמות פרו־ישראליות בגרמניה. האיום המשמעותי ביותר היום מבחינת ישראל ויהדות אירופה אינו מגיע מהימין אלא מהשמאל ומשותפיו־בוחריו בקרב קהילות המהגרים הערביות־מוסלמיות. אין פירוש הדבר שישראל חייבת לכרות ברית עם כל גורם. אך אלה המתחייבים לתנאי הידברות והתנהגות מסוימים בהחלט צריכים להיחשב כבני־שיח. בקרב הקהילות היהודיות נשמעים יותר ויותר קולות בכיוון זה. הידברות עם מפלגות ימין לאומי גם אינה צריכה להתפרש כאנטי־מוסלמית. בסופו של דבר, האנטישמיות המוסלמית היא בעיית הבעיות מבחינתן של ישראל והקהילות היהודיות באירופה. אחרי שהמוסלמים האירופאים יטפלו בבעיה אצלם, אפשר יהיה לחשוב גם על דיאלוג איתם. לא קודם לכן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו