אם כרמן אלמקייס תהיה חלק מהכנסת הבאה במסגרת "העבודה־גשר", זה יהיה בזכות שבט האדם, לא "השבט הלבן" • וגם: כיצד הצליח צ'רלי מגירה למכור רוקנרול מבית שאן לאמריקנים?
כ"מזרחי", פלפל הארץ, בן שיכוני שכונה ו' ודרך מצדה בבאר שבע, אף פעם לא חשתי שדודיי, קרוביי ושכניי מצביעים כגוש עדתי אחד. יעידו הוויכוחים האינסופיים של שבת בבוקר, בין מצדדי הליכוד לאנשי המערך, בין ש"ס למפד"ל, בין התחיה לרץ. ויכוחים יהודיים מתלהטים מעל מעדן החיטה החומה - ה"אוריסה" המהבילה. עד שהסתיימו כולם בן רגע כשסבתי, מרי גבאי ז"ל, הופיעה עם סיר בידה והשתיקה את כולם באיום שאם לא מפסיקים עם הפוליטיקה - "אין סחינה!"
לא הייתי מטריד את שלוותכם בפוליטיקה עתיקה שכזו, אלמלא הידיעה על הקמת מדינת ישראל כמדינת כל עדותיה לא הגיעה לאוזני כמה מחרחרי ריב אנכרוניסטים, כאלה שלא הפנימו עדיין שהשיח העדתי צמח מזמן לעץ ישראלי.
מדובר באנשים שנטועים על משמרתם המדומיינת, וכמו האציל הדביל מסרטם של חבורת מונטי פייתון, עומדים לפני הגשר וצועקים "לא תעברו!" גם כשהם קטועי רגליים וידיים, בעוד השיירה שחלפה על הגשר מסתכלת עליהם מהגדה השנייה בתימהון.
הרב דב הלברטל דיבר השבוע בלהט מתסיס על האיחוד בין עמיר פרץ לאורלי לוי־אבקסיס דרך השינוי העדתי במפלגת העבודה והבהיר ש"מעכשיו, אתחיל לדבר על השבט השחור שנותן בראש ועושה בית ספר לשבט הלבן. על המרוקאים שמשתלטים על מפלגת העבודה. על האשכנזים שיהפכו שם לסוג של מזכרת עוון". קצפו של הלברטל עלה בו כי "במקום העשירי במפלגת העבודה מוקמה אישה, פעילה חברתית, הנחשבת בין חמישים הנשים המשפיעות בישראל. ומה היה לאישה כפוית טובה זו לומר? היא דיברה על השבט הלבן. כתבה בבוז והשפלה על אשכנזים. אלו שבזכותם היא הגיעה למשהו. וברוב חוצפתה, היא מועמדת לכנסת מטעם מפלגת העבודה".
לאישה שהרב הלברטל לא נוקב בשמה קוראים כרמן אלמקייס, והלוואי שעל אפו, זקנו וחמתו של הלברטל, היא תהיה חלק מהכנסת הבאה. למה? לא משנאת "השבט הלבן", אלא מאהבת שבט האדם. שכן יש מעט מאוד אנשים שמקדישים את חייהם, לילות ארוכים כימים בוערים, לעזרה ונתינה אינסופית לזולת בפרט ולחברה בכללותה, כמו כרמן.
"היכן שתינוק בן יומו בוכה מרעב, היכן שיש קרב כנגד הדם, ושנאה באוויר, הביטי וחפשי אותי, אמא, ושם אהיה. בכל מקום שבו מישהו נלחם בשביל מקום לחיות, עבודה הגונה, או מושיט יד לעזרה, נאבק להיות חופשי. שם תמצאי אותי", ציטט ברוס ספרינגסטין את טום ג'ואד, גיבור הספר "ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק. ספרינגסטין חיפש באמריקה התאגידית והקפיטליסטית את רוחו של טום ג'ואד, מעט אנושיות כסמל לרוח המאבק למען החברה ובני האדם. לו היה ישראלי, היה יכול ספרינגסטין למצוא את רוח המאבק, חיה ונושמת באשקלון, ושמה הוא כרמן אלמקייס. ובכל מקום שבו יש מאבק בין החלש לצדק, בין התקווה למערכת, בין הקושי לעוצמה - שם תמיד תמצא אותה.
אינני יודע אם הבלי המקלדת של הלברטל תרמו אי פעם לאיכות חייו של מישהו, אבל אני יודע היטב כמה מעשיה של כרמן הביאו מזור, חמלה ותקווה למשפחות ולמקומות שהגורל לא שפר עליהם, מזרחים כאשכנזים. היכן שיש אם יחידנית שמחר תושלך מביתה עם ילדיה כי אין לה די לשכר דירה, איפה שיש ערירי שעומד לפני ניתוק החשמל כי מחיר התרופות עלה, איפה שחיים האנשים שהמבט של רובנו חולף דרכם כאילו היו מטרד בשקיפות חיינו, שם תמצאו את כרמן, עוזרת, מגייסת כספים, דרך דף הפייסבוק שלה, דרך היותה בזמן ובמקום, דרך עשייתה המפוארת והכה חרישית. ואם תשאלו אותי, יש סיכוי סביר שביום מן הימים, לכשתגיע שעתו של הלברטל להידרש אל בית דין של מעלה, הוא עשוי לגלות שכרמן ממוקמת הרבה יותר קרוב לכיסא הכבוד מאשר אי־כבוד הרב.
איור: אורי פרץ
להפתעת חובבי הגילוי הנאות, פרט להחלפת כמה מילים בפייסבוק, מעודי לא נפגשתי עם כרמן, אבל אני עוקב אחר עשייתה שנים רבות, ואם תרצו ללמוד משהו על אישיותה ותפיסת עולמה, קראו את תגובתה לדברי הבלע של הלברטל: "הרבה השתמשו בדברים שאמרתי והפכו את זה לאיזה מסע שנאה. אני חלילה לא שונאת אף אחד. אני מעולם לא בדקתי צבע עור. יש דברים שנאמרו על מפא"י ועוולות העבר. זו ביקורת עניינית ללא שנאה. יש בה רק רצון לתיקון. אני חושבת שהחיבור של אורלי ועמיר הוא טבעי ומופלא. לא יכולתי לאחל לחיבור טוב מזה".
להלברטל ושאר חבריו הגלויים והסמויים בשדות הפייסבוק אשר רוצים להחזיר את העטרה ללובנה, לכל אותם אבלים חפויי ראש שמבטם נמלא "איכה" בכל פעם ששיר מזרחי מתחיל להתנגן, לכם המכריזים שאתם נלחמים בשם "השבט הלבן" נגד נפילת המדינה בידי בני התשחורת המזרחית, רציתי לומר - תגידו, לא נמאס לכם כבר מכל ה"אכלו לי, שתו לי" הזה?
כל הפריפריות דומות בדרכן אך כל הנמלטים מהן שונים לחלוטין. כבר במפגש הראשון עימו, הבנתי שצ'רלי מגירה היה אדם שחי את חלומותיו עד תומם. היתה סביבו מין הילה מגוננת של מי שנמצא תמיד בדרך ל... ואילו אתה וכל הסובב אותו הם רק תחנה חולפת בדרכו. כאילו המציאות הבנאלית ביותר - חשבונות מים, מה עשית בצבא ומה עמדתך ביחס לשטחים - אף פעם לא הכשילה את צעדיו קדימה בנעליו המבריקות, והן תמיד היו מבריקות. במקרה של צ'רלי מגירה, זה היה ברור שזה לא באמת שינה מהיכן הוא מגיע, אלא רק לאן הוא הולך.
צילום: קורטני שאבאנל
וכך גבי אבודרהם, שנולד בקצה הפריפריה אי שם בעמק בית שאן, יצר את צ'רלי מגירה, אזרח עולם הרוקנרול. בחיבור הייחודי שמגירה יצר בין מציאות חייו וקרעי חלומותיו, נולד מוזיקאי ישראלי נדיר שכאילו הגיע ממאדים כדי לחבר את "הרסקו" והפרחחים מהמרכז המסחרי של עיירת הפיתוח, עם מיתוס הדרכים של דרום ארה"ב, ועם אנרגיית המילוט של הרוקנרול הצליח אבודרהם מבית שאן להתמיר את חייו ולהתחבר עם רוחו של אלביס מממפיס.
"רוק בעברית זה פשוט דינמיט", הוא שר, כאילו שנות החמישים לא חלפו מן העולם, וזכה למעמד של גיבור מקומי ליודעי ח"ן בתחילת המאה העשרים ואחת. אך ישראל לא היתה התחנה האחרונה בדרכו. עם גיטרה איטלקית עתיקה, בלורית חצופה ואמונה דתית עמוקה ברוקנרול, הוא חרש את אמריקה, והצליח למכור אמריקנה מבית שאן לאמריקנים. מזכיר לדור שלא ידע את קסם הרוקנרול בצורתו הגולמית, הפראית, החייזרית. לפני שלוש שנים, בגיל 44, נפטר מגירה. חברו בועז גולדברג יצר לזכרו סרט נהדר בשם "מחר כבר עבר", חפשו אותו בסינמטקים הקרובים לביתכם, ותכירו מוזיקאי ישראלי פלאי, שהזמן שחלף מאז הלך לעולמו, רק מגדיל את חסרונו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו