22 הרוגים באירוע ירי המוני בטקסס. עוד תשעה באוהיו, בסך הכל 31 בני אדם. עשרות פצועים, נפגעי חרדה, משפחות שנהרסו. אמריקה נרעשת לרגע ואז שבה לשגרת יומה. עוד אירוע בשרשרת.
האמריקנים יודעים שזה לא ייפסק. הם משלימים עם העובדה שאחת לכמה שבועות או חודשים מישהו יגיע עם נשק שקנה בקלות רבה מדי, ופשוט יתחיל לירות. בחנות, בכנסייה, בפסטיבל מקומי או במקום העבודה הקודם שלו; ירי ללא הבחנה, כדי להרוג כמה שיותר. מישהו שהרגיש שנעשה לו עוול, ששונא שחורים או היספנים או גייז; מי שמבצע את הפשעים הללו יורה לא רק כדורים - בראש ובראשונה הוא יורה שנאה.
זה סוג של ריטואל, הירי הזה. ילדים אמריקנים חיים איתו ואותו כבר שנים. כמו שבישראל מתרגלים ירידה למקלטים במקרה של אזעקה, בארה"ב מתרגלים בבית הספר נהלים במקרה של ירי המוני.
אמריקה היא המקום הזה שבו אתה לא יכול לשבת עם הבן שלך בן ה־19 על הבר כי מכירת אלכוהול היא מגיל 21 ומעלה, אבל אתה יכול לשלוח אותו לשיעורי ירי בגיל 9. היא המקום שיצנזר עירום וקללות בשידורים, אבל יאפשר לילדים בני 13 ומעלה לצפות בסרטים שבהם יש יותר כלי נשק משחקנים. זה המקום שבו כל הארגונים יפרסמו הודעות השתתפות נרגשות בצער המשפחות, אבל אף אחד לא יעז לעשות את הקישור בין כוחו של לובי הנשק לבין המוות הכל כך מיותר הזה. זה מקום שבו כולם ידברו על גזענות, אבל "ישכחו" להזכיר שמאז נבחר הנשיא טראמפ יש עלייה מתמדת בשיעור פשעי השנאה, ואולי יש קשר בין השניים.
אתה מסתכל על האומה הזאת שמקבלת נשק חופשי כדבר מובן מאליו, ואתה לא מבין. הרי אמריקה התמודדה בעבר עם תהליכים כואבים ואמיצים שהשפיעו על העולם כולו: זכויות להט"בים, זכויות לנשים, ביטול העבדות, שוויון לשחורים. לאמריקה היה אומץ לבצע מהפכות, היא האמינה בשינויים, היתה בה היכולת לגייס אנשים למען מטרה, למחות, לא לקבל דברים ככזה ראה וקדש, להגן על עצמה מעצמה.
ודווקא בעידן של רשתות חברתיות ותקשורת חופשית וקבוצות מיעוט שיש להן זכויות - אמריקה חסרת אונים. היא מקבלת בחוסר נוחות את המצב, קצת צועקת, קצת מוחה, אבל לא זועמת. אין בה להט להוביל שינוי; כאילו הנוחות השתלטה עליה. אנשים יישנו מחוץ לחנות כדי להיות ראשונים בסיילים של בלאק פריידי, אבל לא יזיזו את עצמם כשמדובר בנשק חופשי המאיים על חייהם ועל חיי ילדיהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו