מטבעות בעולמנו מתנהגים בדרך כלל כמו כל סחורה אחרת - לפי היצע וביקוש. יש עדיין מדינות, כמו סין, שבהן השלטון לא מאפשר למטבע להתנהג לפי כוחות השוק; אבל כאמור, ברוב המטבעות הסחירים בעולם יש לבנק המרכזי עצמאות, והמטבע נשלט על ידי השוק.
ידוע ששערי מטבעות עתידיים כמעט אינם ניתנים לחיזוי, מכיוון שכוחות השוק מרובים ומנוגדים; אך בלי שמץ של ציניות אפשר לומר שבדיעבד, השערים ההיסטוריים מספרים סיפור מרתק - הסיפור האמיתי, בלי סנטימנטים ואתוסים זרים.
כך, למשל, פרשנים מנתחים את הברקזיט ואת הכלכלה האמריקנית, אך הסיפור האמיתי נזקק למספרים: היורו הושק בתחילת 1999 ברעש גדול כשהוא ניצב בגאון מול הדולר. לא פחות מדולר ו־17 סנט נדרשו כדי לרכוש יורו אחד. משם היורו הוסיף לזנק וסיפר סיפור חדש, שלפיו הוא עומד להציב את ארה"ב בפרופורציות אחרות לגמרי. לכאורה, לא מדובר ביומרה מופרכת. אירופה מונה אוכלוסייה הגדולה יותר מפי שניים יותר מאוכלוסיית ארה"ב, והיא כלכלה מתקדמת ברובה. מדוע שאיחוד כזה לא יעלה על הדולר?
אלא שלצד הסיפור, יש גם מספר: כיום, 20 שנה מאוחר יותר, נדרשים רק דולר ו־11 סנט כדי לקנות אותו יורו. כך שאמריקני, או כל משקיע אחר, שהאמין בהבטחה הזו והמיר את הדולרים שלו ביורו - הפסיד. לצד הסיפור של אירופה, הזדמן לנו מקרה בוחן מעניין: בריטניה. מדובר באחת הכלכלות החזקות באיחוד האירופי, שמנהלת איתו יחסי משיכה־דחייה (לאחרונה - בעיקר דחייה). אנחנו יכולים לספר לעצמנו הרבה סיפורים, אבל שוב - יש מספרים, או ליתר דיוק שערי מטבעות. הליש"ט נפגעה מאי הוודאות שבריטניה יצרה בגמגומה בעניין, אבל לא יותר מזה. קשה להעריך באיזו מידה השפיע הברקזיט על הליש"ט, אך ברור שלא מדובר בהשפעה דרמטית אלא באחוזים בודדים.
אם נוסיף לסיפור את השקל נקבל משוואה מעניינת, שלפיה בחמש השנים האחרונות אפשר לתמצת את הסיפור במספרים 10-20-30. בחצי העשור האחרון הדולר נחלש מול השקל ב־10%; היורו ב־20% והליש"ט ב־30%. הסיפור הזה לא השתנה דרמטית אחרי שראש ממשלת בריטניה הנכנס, בוריס ג'ונסון, הכריז שבריטניה תצא מהאיחוד גם אם לא יושג הסכם. בבריטניה מכנים את הגישה "הארד ברקזיט".
פיסות עתיד
המטבעות המודרניים הם מעין פיסות עתיד. על הדולר מודפס "באל נשים מבטחנו" (In God We Trust), ולא לחינם; הואיל והכסף הוא הבטחה עתידית, מדובר בתחום הקשור באמונה. מי שמחזיק במטבע מסוים, מאמין שהוא יהיה שווה את ערכו הנוכחי לפחות בעתיד הקרוב. כששליט עיראק סדאם חוסיין נלכד בידי חיילי ארה"ב, נמצאו על גופו דולרים. המשמעות: הוא עצמו לא האמין במטבע שמדינתו הדפיסה, אלא באמריקה.
כך שווי המטבעות נגזר ממידת האמון שהשחקנים בשוק נותנים בהם. מכאן שהשער החזק של השקל משקף הבעת אמון רבה במטבע הישראלי, שממנה אנחנו נהנים במיוחד בעונת הקיץ. מדובר בהנאה כפולה - יוקר המחיה בארץ והשקל החזק מוזילים לנו את החופשות בחו"ל בהשוואה לשנים עברו. כאמור, הליש"ט נחלשה כמעט בשליש מול השקל בחמש השנים האחרונות, היורו נחלש ב־20% והדולר ב־10%.
יתרון השקל החזק לא מתמצה רק בטיסות לחו"ל. היקף היבוא הישראלי עומד על יותר מ־300 מיליארד שקלים - בדמות מכוניות, ביגוד, מזון ובעצם כמעט כל מוצרי הצריכה. כל אלה נעשים זולים יותר עבורנו עם התחזקות השקל, מכיוון שנדרשים פחות שקלים כדי לקנות מוצרים בדולרים, ביורו ובוודאי בליש"ט. מנגד, טוענים התעשיינים שהם משלמים מחיר על כך, מכיוון שהסחורה הישראלית אטרקטיבית פחות. אלא ששוב, באופן מפתיע, המספרים מספרים סיפור שונה. היקף היצוא הישראלי לא נפגע. למעשה, ממשלת ישראל עומדת ביעדי היצוא שלה בשנים האחרונות, והוא גדל באופן מרשים אל מעבר ל־110 מיליארד דולר - גבוה מעט מהיקף היבוא.
כיצד ניתן להסביר את העובדה שבניגוד לתחזיות האימים של התעשיינים, היצוא הישראלי לא הצטמצם, למרות התחזקות השקל מול סל המטבעות בשנים האחרונות? ככל הנראה, היצרנים הישראלים מסמנים להם יעד הכנסות שקלי, ולמרות התחזקות השקל הם גם עומדים בו. ברור שברמה הפרטנית, יש מי שסובל מהעניין; יש יצרנים שאיבדו רלוונטיות בשווקים תחרותיים מסוימים, אך יצרנים ישראלים רבים מציעים סחורות נישה שבהן הביקוש קשיח יותר. אבל זהו רק הסבר אפשרי אחד מני רבים. יהיו ההסברים אשר יהיו, השורה התחתונה היא שלפי שעה היצוא הישראלי לא נפגע, ואנחנו נהנים מהתחזקות השקל.
בשונה מאיתנו, בארה"ב למשל מודאגים הרבה יותר מאפיזודות של התחזקות הדולר. שם נהנים הרבה פחות מהוזלת היבוא, מכיוון שמרבית הצריכה האמריקנית היא של תוצרת מקומית, ולכן התחזקות הדולר מורגשת בעיקר בכיוון אחד - בשווקים העולמיים, שבהם התעשייה האמריקנית פרוסה עם תשתיות יקרות.
יש רק קסם אחד
כל העובדות הללו לא מספקות את מי שמתעקש לספר סיפורים שונים. כך, למשל, עפר שלח (כחול לבן) צייץ בחשבון הטוויטר שלו השבוע כי "השקל החזק פוגע ביצואנים, בתעשייה ובתיירות, וממשלת השיתוק של ביבי־כחלון אינה עושה דבר". שלח לא חש צורך לבסס את אמירותיו באמצעות עובדות כלשהן. האם התיירות לישראל באמת במגמת ירידה? האם היצוא הישראלי הצטמצם? בחודש יוני מספר התיירים לישראל עלה ב־18% לעומת יוני אשתקד; ובסוף 2018 ישראל שברה שיא חדש ביצוא, כשחצתה את יעד ה־110 מיליארד דולר. אז על אילו בעיות שלח מדבר? הוא מתחבר לאמונות נפוצות, שלפיהן מטבע מקומי חזק הוא דבר רע לתיירות ולתעשיינים. כדרכן של אמונות, יש להן בסיס כלשהו. אך הסיפור שמספרים המספרים, השורה התחתונה, שונה לגמרי. דברי שלח לא שונים מכל סיסמת בחירות אחרת של מפלגתו, שלא טורחת להסתמך יותר מדי על המציאות.
גם נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, הגיב השבוע לדברי נגיד בנק ישראל, פרופ' ירון אמיר, שלפיהם הוא מודאג מהגירעון יותר מאשר משער הדולר. ברוש טען שהתחזקות הדולר תפגע ביצוא, וקרא לפרופ' ירון להגביר את קצב רכישות המט"ח. הצעד הזה היה יעיל עד לשלב כלשהו, אך כיום נראה שהוא בעיקר תורם לביטחון בשקל. העובדה שישראל מחזיקה בעתודות מט"ח הדומות להיקף היצוא השנתי שלה, פועלת גם בכיוון ההפוך לזה שברוש מתכוון להשיג. זהו הקסם של השוק - אפשר להשפיע עליו במסחר, בביקוש ובהיצע אמיתי, לא בחוקים ותעלולים אחרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו