עם הגשת הרשימות לכנסת, התחוורה התמונה שתעמוד בעוד חודש וחצי בפני הבוחר. בינתיים, מי שמנצח הוא אחוז החסימה, שהיה הגורם המרכזי (אם לא הבלעדי) שקבע את המערכים המפלגתיים. קרבתן המבהילה של מפלגות מסוימות אליו, גרמה לחיבורים ולמיזוגים שעשויים לאפיין את המערכת הפוליטית עוד שנים רבות. ישראל צועדת, באופן עקבי, במסלול המוביל אותה מהיותה אחת הדמוקרטיות הבודדות בעולם שלא היה בהן אחוז חסימה כלל, אל העלאתו המדורגת.
כבר בכנסת השנייה נקבע כי מי שזוכה בפחות מאחוז מן הקולות, גם אם יקבל את מספר הקולות הנדרש עבור מושב אחד בכנסת, לא יזכה לשבת בה. מי שיעיין בהסכם הקואליציוני שאפשר את הקמתה של ממשלת משה שרת ב־1954, יופתע מסעיף ההתחייבות להעלות את אחוז החסימה ל־4, שתבעו "הציונים הכלליים". אלא שממשלה זו לא האריכה ימים, והמפלגה הפרוגרסיבית, בעלת בריתה הנאמנה של מפא"י במשך שנים, ואשר חששה פן תיעלם מול אחוז חסימה כזה, גרמה לשרת ולחבריו לגרור רגליים בנושא זה, עד סוף הכהונה.
בדרך כלל היו אלה המפלגות הגדולות שנפשן קצה בסיעות של חבר כנסת או שניים. סיעות אלו מצאו עצמן, לעיתים, בעמדות מפתח, למרות שהתמיכה הציבורית בהן היתה מוגבלת מאוד. ההתנגדות המסורתית של המפלגות החרדיות ושל כמה מפלגות קטנות אחרות, גרמה לכך שהדבר התממש בתהליך ארוך, ובאופן מפתיע - דווקא ביוזמתן של שתי מפלגות קטנות. באוקטובר 1991 היתה זו "התחיה" שנשאה את דגל העלאת אחוז החסימה. היא, אמנם, הצליחה להעלותו לאחוז וחצי, אך גדעה בכך את הענף שעליו ישבה, משום שב־1992, למרות שלא היתה רחוקה מאחוז החסימה החדש, נעלמה מן הכנסת וגרמה לתבוסתו של גוש הימין כולו.
ב־2003 העלתה הכנסת את אחוז החסימה בעוד מחצית - ל־2%, ואחרי עוד 11 שנים, בעקבות יוזמה של ראש ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, ל־3.25%. בית המשפט העליון דחה במהלך השנים את העתירות שטענו כי יש בהעלאת אחוז החסימה משום פגיעה בעקרון השוויון, שהרי חלק משמעותי מהצבעת הבוחרים הולך לאיבוד ואיננו נספר, ככל שעולה רף החסימה. בבחירות שהתקיימו השנה, למשל, נפסלו 366,016 פתקי הצבעה שניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה.
בטורקיה, שבה מאז 1995 אחוז החסימה הוא 10%, התקרב מספר הקולות הפסולים, שלא הצליחו לעבור את הסף, באחת ממערכות הבחירות האחרונות, לאלו שנספרו. בגרמניה, שבה אחוז החסימה הוא 5% (במקור - כנראה כדי לנטרל מפלגות שוליים גזעניות), מנע אחוז החסימה, בבחירות שלפני האחרונות, מן הקנצלרית מרקל להקים קואליציה עם המפלגה הליברלית, שלא הצליחה להגיע לסף המינימלי (וכך נאלצה מרקל להקים ממשלת אחדות שלא רצתה בה). אחוז חסימה כזה, במדינות נוספות, יוצר מצב שבו מצד אחד קשה יותר לקבוצות שוליים סהרוריות להיכנס לפרלמנט, ומצד שני מוצאים עצמם מצביעים רבים ללא ביטוי פוליטי, והדבר עלול להוביל לתסכול ולתחושת הדרה.
בישראל, הצועדת לעבר אחוז חסימה של 5%, חשים רבים וטובים כי מחסום גבוה יוצר יציבות פוליטית. מה שהתרחש כאן - כאשר נתניהו כשל בניסיונו להקים קואליציה - לא הוכיח זאת, ומצד שני הוביל לשותפויות בלתי טבעיות ואף מסוכנות. הבעיה היא שכאשר המחוקקים מבקשים להתחכם עם החוקים שהם עצמם חוקקו, ומנסים לייצר "איחוד טכני", הם מוכנים לטהר שרצים ולחבור איתם כדי שלא להיעלם. בדרך זו הם מנטרלים את היתרון היחיד של קביעת הסף, ומציבים תמרורי אזהרה מפני העלאות נוספות שלו. אז אולי נעצור ב־3.25%?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו