"תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום אבל אני רוצה לדבר על סבא שלי". במילים אלו, לפני 24 שנים, פילחה את הלב נעה רוטמן, אז בן ארצי, בהספד לסבה, רה"מ יצחק רבין ז"ל.
אני זוכרת את ההתקוממות שחולל בי המשפט הזה. את מדברת על השלום ועל הסבא, ואני זוכרת את קורבנות הטרור שהמיט עלינו הסכם אוסלו. רציתי לצעוק לה את שמות הנרצחים שהכרתי, אבל כשהרימה עיניה מהדף הכתוב היטב והישירה מבט תכול, בחרתי להקשיב לצעירה התל־אביבית שאיבדה את סבה. גם אני הייתי אז צעירה תל־אביבית, אבל כשנעה דיברה חשתי שהיא חיה בבועה של עצמה.
אפשר לחבב את נעה ואפשר להתמסר לעצבים שהיא עלולה לעורר, אבל להישאר אדישים אליה אי אפשר, ובכל פעם שהיא הפציעה בשמי הציבוריות הישראלית עצרתי הכל והקשבתי. נכבשתי כשהתוודעתי לסדרה הראשונה שלה, "ילדי ראש הממשלה". כבר לא הייתי תל־אביבית אלא מתנחלת בחופשת לידה, והתמכרתי ליצירה הנוקבת ב"הוט". רמי הויברגר כראש ממשלה נהנתן ושקרן שמובל על ידי צוות יועצים פלסטיקי ומתעלם מצורכי רעייתו וילדיו, קל וחומר מטובת נתיניו. הרבה רגישות והיכרות עם העולם הפוליטי צריך יוצר של כזאת סדרה, מוצר ששופך אור על מה שקורה מאחורי הקלעים של התפקיד המשמעותי הזה, ובמקביל מציב מראה ביקורתית כלפי השליט וכלפי החברה.
גם ב"פמת"א" קיבלנו הצצה נדירה אל מה שמאחורי הקלעים - הפעם בפרקליטות - ובקשרים פליליים בין שרים לבין פושעים, שופטים ובעלי הון. חוט של צדק וזעקה אמיצה עובר בין שתי הסדרות המצוינות האלה, חוט שרציתי ללפף סביב מקלדות של אנשים שמילאו את הפיד הפייסבוקי בטענות ממורמרות על כניסתה של נעה לפוליטיקה: "שם: הנכדה של רבין. מקצוע: הנכדה של רבין. מה עשיתי בחיים: הנכדה של רבין".
אני בזה לכם, קשקשנים עלובים. כי רוטמן - שאגב, יכלה בכיף לבחור שם משפחה יותר מקושר אבל זרמה עם הבעל - היא מאחרונות השמאל הציוני, שרואה את החיים כאן בפריזמה רחבה, מבינה שלא הכל ימין ושמאל ומקדישה את העשייה שלה לסוגיות של צדק. מי שהיתה בבטן אמה כשאביה, אברהם בן ארצי ז"ל, נפצע קשה בזמן שירות מילואים בסיני, העבירה את ילדותה בעיקר בבית יצחק ולאה רבין. גל השנאה הקודם אליה היה כשניצלה את האזכרה לסבה כדי לנגח את נתניהו ואת ממשלתו. אזכרה ממלכתית, נכון, אבל הרצח היה פוליטי.
שמה פס על היום שאחרי. נעה רוטמן // צילום: מרק ישראל סלם
שמחתי שהשתמשה בבמת השכול כדי להביע את דעתה ולעורר את השומעים, לא רק מפני שכך מקובל לעשות בימין, ובצדק, אלא מפני שיכלה להרשות לעצמה שלא יעניין אותה מה שקורה פה. יש לה קריירה, יש לה כסף, יש לה משפחה. הכי קל לסתום ולהניח אבן.
מחרצובות לשונם של הישראלים ושל התקשורת היא נכוותה מספיק, ולו אני במקומה, לא חושבת שהיה לי האומץ להמשיך להביע את דעתי כשברור אילו גלי סלידה היא תעורר. אבל נעה השליכה עצמה שוב מנגד, שמה פס על היום שאחרי ונתנה קריאת כיוון אידיאולוגית על ההר הממלכתי. כעת היא עושה זאת שוב, פחות חוששת מיחידות של רווח והפסד ויותר קופצת למים עכורים כדי להציל את היקר לה.
בראיון לדב אלבוים סיפרה לאחרונה על זיכרון ילדות מכונן: המתנות שקיבלה מההורים בכל יום עצמאות, כאילו שזה יום הולדת. המדינה יקרה לנכדה של רבין, שהיא משפטנית ותסריטאית ועוד כמה דברים שלא קשורים לגנטיקה של מפלגת העבודה, והלוואי שיהיו עוד ציונים כמותה שלא יפחדו להיכנס למערכה כדי להשפיע. כן, גם במפלגה הלא נכונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו