ההפגנות הסוערות מאוד של בני העדה האתיופית התחלפו השבוע בהפגנות שקטות אך כואבות לא פחות. ומול הקולות הממשלתיים הרפים, בלט בימים האחרונים דווקא קולו של לובש מדים.
מפקד פיקוד דרום, האלוף הרצי הלוי, הוא מהמפקדים המוערכים בצה"ל. איש בעל ערכים ויושרה, שפנה באופן בלתי שגרתי למפקדים בפיקוד שלו באמצעות "איגרת פנימית" קצרה בנושא ההפגנות, המסתיימת במילים הבלתי שגרתיות שיצאו, בלי ספק, מליבו: "עיני החיילים נשואות אליכם. דברו איתם, הקשיבו להם, וחבקו אותם".
הלוי קובע כי בפרשה הזו "אין צודקים וטועים", למרות שסביר מאוד שבסופו של דבר יתברר כי היה כאן מי שטעה, ובגדול, והוא מסביר את פנייתו למפקדים בכך שצה"ל הוא הזדמנות ללכידות החברה הישראלית. הוא פוקד על המפקדים "לאסוף את בני העדה האתיופית" ביחידותיהם ו"להבטיח שאנו מאמינים שנהיה טובים יותר בקבלתם בעתיד, ונפעל שכך יהיה... הקשיבו להם, עודדו אותם לספר ולחלוק איתכם את תחושותיהם הקשות, על מנת שנבין ונהיה טובים יותר". ויש לו גם ציפיות מחיילי העדה: "בקשו מהם להבטיח לכם שיפגינו ויביעו את תסכולם המוצדק בסוף השבוע, אך לא ינקטו אלימות, וישפיעו על חבריהם שלא יעשו זאת".
בקריאה ראשונה אתה אומר לעצמך: טוב שיש מפקדים כאלה בצה"ל - רגישים, נבונים, וכאלה שאינם מוכנים להסתגר בארבע האמות של תפקידם הפורמלי, ומבינים כי צה"ל חי בתוך עמו וצריך להגיב על תופעות חברתיות. בקריאה שנייה עולות תהיות אחדות.
ראשית - האם "לאסוף" את בני העדה זו הדרך הנכונה ביותר? האם אין זה נכון יותר לקיים ערב יחידה, להעלות על סדר היום את הנושא הכאוב ולקיים דיון פתוח שבו תהיה הזדמנות ליוצאי אתיופיה לבטא את תחושותיהם ולהציג את ציפיותיהם מחבריהם? הרי אחת הבעיות המרכזיות היא תחושת הדחייה. מה הטעם ב"זימון" של יוצאי אתיופיה בלבד אל חדר המפקד, כדי שתהיה לו הזדמנות לחבק אותם מצד אחד ולהזהירם מצד שני? מה שנראה להלוי כחיבוק עלול להיראות לחיילים ממוצא אתיופי כאיום.
איגרת עם סימני שאלה. אלוף הלוי // צילום: יהודה פרץ
מי שמדבר על הצורך בקליטה טובה הרבה יותר, אינו יכול להציע הפרדה במחנה הצבאי ושיחה שאינה כוללת את החיילים האחרים, אשר חלקם, גם הם, באים ממשפחות שעלו לא מכבר מבריה"מ לשעבר, מצרפת וממקומות אחרים, וגם הם נושאים, בלי ספק, משקעים אשר אותם הם יכולים לחלוק עם יוצאי אתיופיה. מי שמדבר על כור ההיתוך אשר מזמן צה"ל לחייליו (ובמידה רבה של צדק), יעשה טעות קשה אם יזמן רק קבוצה אחת מתוך אוכלוסיית החיילים ויתעלם מן האחרים.
נקודה אחרת היא העידוד המרומז לחיילי העדה להשתתף בהפגנות (כל עוד אין בהן מעבר על החוק). נכון שלפני 13 שנה שונה חוק השיפוט הצבאי וכיום מותר לחיילים, עד דרגת סא"ל, להשתתף בהפגנות (בבגדים אזרחיים), אבל אסור לשכוח כי מדובר בהפגנות נגד המשטרה ואין זה תפקיד הצבא לקרוא להשתתף בהן.
צה"ל הוא אכן מקום למפגש בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. ההצעה להעלות את האירוע הקשה בקריית ביאליק ואת השלכותיו לדיון במסגרת הצבאית היא מבורכת. אבל מי שצריך היה להציע זאת הוא שר הביטחון ולא מפקד פיקוד. קריאה של שר הביטחון היתה יכולה לתרום להרגעת המצב. לדיון כזה אפשר היה גם להזמין את הגורמים השונים (ובעיקר את ותיקי המוסד) שטיפלו בהעלאת יהודי אתיופיה בשנות ה־80 וה־90. חבל שמישהו לא חשב על כך בירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו