אחת התוצאות ההרסניות של תהליך אוסלו היתה שחלק גדול מהיהודים בישראל זנחו מרצון את ההיסטוריה הציונית ואימצו את הנרטיב הפלשתיני על סכסוך הבעלות והשליטה על ארץ ישראל. האליטות הישראליות בפוליטיקה, באקדמיה ובתקשורת התמסרו לאשליית קידום "הפיוס" הישראלי־פלשתיני באמצעות ויתור על שטחים בלב הארץ וחלוקתה הבלתי הפיכה בין שתי ישויות מדיניות.
ההיסטוריה הומרה בנרטיב חלופי, שלפיו הפלשתינים חיו בארץ ישראל מאז ומתמיד, עד שבאה הציונות, תנועה קולוניאליסטית מערבית, נישלה אותם מאדמתם, גזלה את מולדתם, ומאז הם קורבנות נצחיים של פשע היסטורי. מכאן שאפשר גם להבין את פנייתם לאלימות במסגרת מאבק ההגנה שלהם נגד עוולות הקולוניאליזם הציוני.
נרטיבים מומצאים אלה נפוצו בשוליו הסהרוריים של השמאל עוד לפני אוסלו, אך הם קנו בהדרגה אחיזה בזרם המרכזי של השיח הישראלי כחלק מתהליך החינוך מחדש, שנועד להבטיח תמיכה רחבה ככל האפשר בתכנית שתי המדינות. באופן פרדוקסלי, ככל שקונספציית אוסלו הוכיחה עצמה ככישלון, כך התפשט והשתרש עוד יותר הנרטיב החדש על חשבון האמת ההיסטורית. זה לא מפתיע: ברגע שהתקבלה ההנחה שהצד הישראלי - כלומר היהודי־ציוני - הוא החזק, הרי הוא מוכרח להיות הגורם לכישלון, ולא הפלשתינים, שבהיותם מוחלשים וקורבנות זכאים לפטור מכל אחריות. כך צמחה ולבלבה לה תעשיית "אפולוגטיקת הטרור" הישראלית, חדורת הבנה ואמפתיה לאלימות ה"נכבשים", אך אטומה לחלוטין לסבלם של קורבנות הטרור הפלשתיני.
אי אפשר להבין את אפולוגטיקת הטרור הפלשתיני מבלי להתייחס לאחד הענפים הפוריים שלה: עולם האמנות, ובעיקר הקולנוע הישראלי. אין זה מקרי: גם בתחום זה פוגש השכנוע הרעיוני את האופורטוניזם. יוצרים ישראלים יודעים היטב שאם ידגישו את את הסבל הפלשתיני ויוקיעו את הגזענות, הלאומנות והאלימות של החברה הישראלית, יזכו למימון ולפרסים בארץ ובעולם.
כל ניסיון למחות על מניפולציות תעמולתיות מקוטלג כפגיעה בחופש האמנות והביטוי, אך בפועל שוררת כאן דיקטטורה אמנותית של דה־לגיטימציה לישראל. קבוצה מסוגרת מקדמת את סדר היום הפוליטי שלה, וכל המערער צפוי לנידוי. וכדי לחזק את דימויה הדמיוני כנרדפת על רקע אידיאולוגי, הקבוצה מחלקת לחבריה, ורק להם, פרסים. לסוג כזה של התאגדות, אגב, קוראים פשיזם.
עולם הקולנוע הישראלי הוא אחד ממוקדי התעשייה הפוריים של אפולוגטיקת הטרור הפלשתיני, ומשום כך יהיה זה מעניין ביותר לעקוב השנה אחר חלוקת פרסי אופיר, האוסקר הישראלי, שבימים הקרובים צפויים להיבחר המועמדים הסופיים לזכות בו. בקטגוריית הסרט הקצר מקווה להתמודד הסרט "בשם הבת" של הבמאי הצעיר לירן שטרית. הסרט עוסק ברגישות רבה בהתמודדות של משפחות שכולות עם אובדן יקיריהן, ובדילמת התגובה לכאב וליגון. העלילה עוקבת אחר פעיל שלום שבתו נרצחת בפיגוע דקירה. הוא מחליט לקחת את החוק לידיו לאחר שהממשלה מחליטה לשחרר את רוצח בתו במסגרת עסקה.
נשאיר רגע שיקולים מקצועיים בצד, ונתייחס לעובדה מעוררת השתאות: קולנוען בראשית דרכו מוותר על הנוחות, הביטחון ותחושת השייכות שמקנה ההתמסרות לאפולוגטיקת הטרור, והולך עם האמת האידיאולוגית שלו נגד הקונפורמיזם הרעיוני של עמיתיו למקצוע.
לאחר שלא הצליח להשיג מימון מקרן קולנוע מסוימת (בתואנה שהסרט לא עומד בקריטריון של סרט קצר, אף שהוא נשקל לקטגוריה הזו בפרס אופיר), מימנה משפחת היוצר את הסרט. מי יודע, אולי דווקא בזכות העצמאות, שטרית היה מוגן מהתערבות "תסריטאית" של לקטורים וועדות שיפוט. "בשם הבת" נשלח כבר למספר פסטיבלים בינלאומיים, ואם יתקבל תהיה זו פריצת דרך.
כך או כך, לירן שטרית ראוי להערכה על אומץ ליבו, ועל נכונותו לערער על ההגמוניה האידיאולוגית בשדה הפעילות שלו. אולי כדאי לשקול פרס אופיר חלופי לסרטים אמיצים כאלה; סרטים שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
