"אתה ממליץ על הספר שלך?", פנה אלי בחיוך מבויש קורא אקראי, בעודי עומד כמי שכפאו ג'יימס ג'ויס מאחורי הדוכן בשבוע הספר. אלמלא התעקשו הוצאות הספרים שאחתום על ספריי, הייתי מוותר על התענוג. איש אינו מכיר אותי, וטוב שכך. אך לעמוד שם, מול קוראים מזדמנים, מהם בוחנים את ספריי, אחרים בוחנים אותי ממש - היה כמעט מעל לכוחותיי.
אוי לי מאלה הממשמשים בספר, וכשמבינים שאני הכותב ממלמלים דברי השתמטות רפים. קשה לדעת מי נבוך יותר. רוב הזמן אני מוצא עצמי מנחם אותם שלא יפסידו דבר אם לא יקנו את ספרי. אך אוי לי יותר מאלה שכן קונים; לעולם אחשוד שקנו את ספרי מסיבות של חוסר נעימות. כאן עלי ממש לנסות לשכנעם לא לקנות. בלחישה אני מגנה את כתביי; רק שנציגי ההוצאה לא ישמעו.
לידי ניצבה סופרת נמרצת, שבוודאי זרים לה הדברים האלה. בקצב דיבור קולני של השבעת קולמוס אלקטרוני מנתה את שבחיה ואת שבחי יצירתה. אישית, אם יש ספר שלא אקנה, הרי הוא זה שהכותב משבח אותו. אך נראה שיחסי הציבור עובדים בדיוק הפוך. הנ"לית מכרה ערימות מספרה, ובסיום הערב תקפה התכווצות חזקה את שרירי החתימה בידה.
"אתה ממליץ על הספר שלך?" שאל מאן דהו בקורטוב חיוך. "לא", עניתי בפשטות. איך אני יכול להמליץ על ספרי? האם יש לי מושג מה אוהב האדם שמולי לקרוא? מה משמשת לו הקריאה? האם יש לנו טעם דומה?
יש המבקשים במפורש: "מה הספרים המומלצים שלכם?" איכשהו, הנשאלים מבינים את השאלה, השואלים מקבלים תשובה המספקת אותם, והכל בריר ושריר וקיים ומכניס כסף לקופה. רק אני, זה שכותב פה ושם, לא ממש מצליח להבין זאת.
אחרים תובעים בפה: "מהם רבי־המכר שלכם?" הנחת היסוד היא שאם הספר נמכר היטב, הוא בוודאי יעניין גם אותם; או אולי אף לא זאת אלא רק זאת, שאם כולם קונים, מדוע שהם יישארו בלי? כמו אותן בדיחות עתיקות על תורים ברוסיה שאיש לא ידע מה חילקו בסוף התור, אבל אם יש תור - לא נצטרף?
פעם פגש אותי סופר חשוב בינות לדוכנים. הוא בירכני על אחד מספריי והוסיף: "קראתי אותו בנשימה עצורה, בתוך שלוש שעות". הוא התכוון לשבח ואני נכלמתי; וכי ירדתי לדרגת מגבב מותחנים? ספר טוב בעיניי הוא כזה שחייבים להפסיקו באמצע, להניחו מהיד לכמה שעות או ימים. ספרות טובה אינה אלא ספינה המחשבת להישבר בין משברי ים. עוד לא נולד רב־החובל, שבצאתו מסערה מפטיר כבדרך אגב "אין לי סבלנות לחכות לסערה הבאה".
ספרות שהיא בידור, כשמה כן היא - מבדרת ומפזרת; מטרתה להשכיח מהקוראים את עולמם על ידי שיטוט בעולמות אחרים, ולכן היא ראויה להתעכל מהר על קרבה וכרעיה. ספר מתח טוב הוא אכן כזה שקשה להניחו מהיד. אך ספרות שהיא אמנות, המעמתת את הקורא עם עולמו, עם חייו ועם אמיתותיו, אי אפשר שתיקרא בחטף, במחי יד, בהיעלם אחד.
אבל אותן עמידות מושפלות בדוכני שבוע הספר לימדוני מזמן שלא רק בספרות אינני מבין, גם לא בקריאה ולא בקוראים, וגם לא בשבחים.
מקומי כנראה ליד שולחן הכתיבה, ביני לבין עצמי. ודי בכך. לגמרי די בכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
