בכניסה למסעדה ערבית בשכונת מגוריי בברלין, צדה את עיני מודעה של גוף שלא שמעתי עליו עד כה: "מרכז התרבות החיפאי". היתה זו למעשה פרסומת לספרים, המתארים את "חייהם של הפלשתינים בישראל ובתפוצות". מחבר הספרים ומייסד "מרכז התרבות החיפאי" הוא פואד עבד־אלנור, "פלשתיני" שעבר לגור בברלין ועוסק בתיעוד "ההיסטוריה הפלשתינית". אולם בכתבה שהתפרסמה עליו לפני ארבע שנים ביומון הערבי הלונדוני הפרו־פלשתיני "אל־קודס אל־ערבי", נחשפו שורשיו: משפחתו באה מהרי השוף בלבנון, וסבתו ואחד מבניה נמלטו ב־1860 בעקבות מלחמת האזרחים הלבנונית הראשונה ל"פלשתין", שכלל לא היתה קיימת.
חיפה זוכה למקום של כבוד במאבק הפוליטי של "הערבים הפלשתינים" לחיסול מדינת ישראל והופכת בהדרגה ל"בירת התרבות הפלשתינית". לא רמאללה ולא שכם; דווקא חיפה, המוכיחה שהמאבק ב"כיבוש" אינו מסתיים בקווי 67', אלא מתמקד כבר עתה בכל שטחי ארץ ישראל.
דומה שאווירת הסובלנות והפתיחות הליברלית בעיר אפשרה ללאומנים בקרב האוכלוסייה הערבית המקומית לטפח את הנרטיב השקרי על "זהות לאומית ותרבותית פלשתינית" ולמקד את פעילותם בעיר. הממסד העירוני והאקדמי בחיפה הניח למגמה להתפתח, בעצימת עין או בשיתוף פעולה, כחלק מהתנגדות השמאל ל"שלטון אידיאולוגיית הימין". כך ארגן המוזיאון לתולדות חיפה את תערוכת "1948", שהציגה את ערביי העיר כקורבנות אלימותם של היהודים הציונים, מבלי לספר את הסיפור ההיסטורי האמיתי והייחודי של חיפה. תיאטרון ערבי ופסטיבל "תרבות פלשתינית" מעלים מופעים הקשורים לטרוריסטים ערבים. בזמן שתל אביב אירחה את האירוויזיון, בחיפה הועלה מופע תגובה אלטרנטיבי "פלשתיני", ועיריית חיפה מזמינה ל"סיור בבתים פלשתיניים נטושים של אלה שגורשו בנכבה". הממסד הליברלי בעיר מעלים את ממדי התופעה, מתוך העיקרון הליברלי־לכאורה של "קבלת האחר", וכך חומקת לה חיפה מריבונות ישראלית.
הבה נעמיד דברים על דיוקם: לא היתה תרבות פלשתינית, כי מעולם לא התקיימה פלשתין. היה שטח מנדט בריטי, שנשא את השם "פלשתינה־ארץ ישראל". האוכלוסייה שבו לא היתה רק ערבית נוצרית או מוסלמית; גם יהודי המקום נחשבו לפלשתינים עד להקמתה המדינה. מי שמדבר על "זהות לאומית פלשתינית ערבית עתיקת ימים" משקר; ערביי חיפה באו ברובם מלבנון ומסוריה.
הרשויות בעיר אינן פועלות לעצירת הסחף הלאומני הערבי השוטף את העיר בנרטיבים שקריים; במידה רבה הן אף משתפות פעולה ואף מסייעות במימונו. אך לישראל אסור לאבד את חיפה. הצהרות בנוסח שהשמיעה ראשת העיר, עינת קליש, שהיא "לא תיתן לפגוע בדו־קיום בעיר", רק מלבות ומגבות את הקיצונים הלאומנים הערבים החותרים תחת הדו־קיום בעיר. לא "הימין הקיצוני היהודי" שהומצא על ידי השמאל כדי שיהיה לו במי להיאבק הוא הבעיה של חיפה, אלא הלאומנות הערבית הקיצונית. עצימת העיניים מול התופעה או הפניית המבט הצידה רק מחריפות את המצב הקשה ממילא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
