לשים פפפ בקלפי

ה"פפפ" הצרפתי מלא הבוז הוא הצליל שמשמיעה היבשת כולה על הזלזול ברצונה להגדרה עצמית

19 שנים מפרידות בין ביקורי הראשון בפריז לביקורי הנוכחי בפריז. פריז תמיד יפה כמו בסרטים אבל הזמן שעבר מאפשר לי פרספקטיבה על השינויים שעברו עליה ועלי. 

יולי 2000, גררתי אחריי את בני משפחתי ואשתי הטרייה לארוחת ערב ב"לה קופול", מסעדה שמוגדרת כ"אתר מורשת היסטורית"; המינגוויי, פיצג'רלד וסארטר תקעו בה סטייקים וקוקטיילים, ארט דקו עם ציורים של שאגאל על הקיר, מסעדה צרפתית עם כל הדאווין והקלישאות. מלצרים מבוגרים, בשחור־לבן, מגבת על היד רצים ממקום למקום, משחררים לחלל את הצניפה הצרפתית המקורית "פפפ". השפתיים משורבבות והאוויר ננשף תוך השמעת "פפפ" ברמה כזו אחרת של קולניות. זו מחווה קולית לא מילולית אך בעלת משמעויות רבות רבדים וגוונים. הפפפ יכול לציין מורת רוח וכעס. פפפ הוא גם סימן לייאוש או לחוסר ידיעה. אפשר לתמוה איתו או להביע אדישות. הפפפ יכול להישמע כצהלת סוס כבירה, נחרה או נוד חרישי. כל פפפ עולם ומלואו. 

מתוך הסרט "פריז 36" (2008)

התיישבנו, מלצר מבוגר (אני היום בגילו) הגיש לנו את תפריט היין, סירבנו בנימוס. המלצר גילה סימני עצבנות ועשה פפפ ראשון אבל הביא את השתייה. מלצר שני הגיע לקחת הזמנה. אנחנו מזמינים שלוש מנות לחמישה אנשים. המלצר נותן פפפ של קוצר רוח ומסתלק. כשהוא חוזר הוא מטיח את המנות הראשונות על השולחן ונותן פפפ נוסף. גם פפפ וגם סטייקים שרופים. לא סתם וול דאן, צמיג ביריחו שעושים ממנו סנדלים זה כבד אווז ליד מה שזרקו לנו. השף שרף לנו בכוונה את הסטייקים ולקינוח עבר עליהם עם מבער של קרם ברולה. שילמנו וברחנו. קיבלנו חוויה צרפתית מהספרים. כל הסטריאוטיפים על הצרפתים קמו לתחייה. פיתחתי שנאה ולא הסכמתי לחזור יותר מעשור. 

 

היום, רגע לפני גיל 50, אני מבין עד כמה היינו חצופים. הגענו למסעדה שהיא סוג של בית מקדש. מדובר בכבודם המקצועי והתרבותי. היה עלי להתנהג בהתאם, להזמין יין, מנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח. אותו הפפפ מלא הבוז הוא הפפפ העצבני שמתרחש כעת באירופה בכלל ובצרפת בפרט, תוצאות הבחירות בפרלמנט של האיחוד האירופי מעידות על מכת השוט של ההיסטוריה, משלימות מהלך שבו "הנייחים", כפי שהגדיר אותם גדי טאוב, מבקשים הגדרה עצמית לאומית ולא קשקוש פוסט מודרני על רב תרבותיות. האירופאים רוצים לשמור על הסיפור שלהם. זכותם המלאה. 

הפגנת האפודים הצהובים קטנה יחסית השבת. אופנועי משטרה טסים, מייבבים סירנה מעצבנת. השוטרים שלהם יותר סוסים מהסוסים שלהם, ענקים שריריים עם ברטים אינפנטיליים על הראש. אחרי שעה, המשטרה יורה גז מדמיע והשורות מתרוקנות. יש שם הרבה ימין של לה פן ושמאל אנרכיסטי ומשותף להם דבר אחד, הם שונאים את האליטות, את הגלובליזציה ויש לי תחושה לא בלתי מבוססת שהם לא עפים על יהודים. התוצאות של הבחירות לפרלמנט האירופי חד־משמעיות והן לא קוריוז. 

 

וזהות זה הסיפור. וכמובן הגורל היהודי. הלכנו לרחוב ראסין ברובע הלטיני. חוב של כבוד. בדיוק בשבת לפני 93 שנה, 25.05.1926, שלום שמואל שוורצבארד: שען יהודי, משורר, אנרכיסט וחייל בלגיון הזרים לשעבר, התנקש בסמיון פטליורה, נשיאה האחרון של הרפובליקה החופשית של אוקראינה. 

שוורצבארד להלן "הנוקם" ירה בו חמש יריות בפתח המסעדה בויון שארטייה ברח' ראסין 3. פרעות פֶּטְליוּרָה נדחקו מהזיכרון כנראה בגלל השואה אבל אין ספק שמדובר בפשעי מלחמה בלתי נתפסים. כתוצאה ממלחמת האזרחים ברוסיה בעקבות המהפכה הקומוניסטית התחוללו 1,500 פוגרומים בשטח אוקראינה. לפחות 50 אלף יהודים נטבחו, רבבות נפצעו, עונו ונאנסו. פטליורה נאשם שהעלים עין ואפשר לצבאו ולכנופיות הקוזקים לעשות ככל שעולה על רוחם ביהודים והסתפק בהוצאת צווים סמליים שלא נאכפו כדי לרצות את דעת הקהל הבינלאומית.

שוורצבארד זוכה על ידי בית המשפט הצרפתי מכל אשמה לאחר שחבר המושבעים נחשף להיקף הזוועות ואופן תכנונן וביצוען. הוא ביקש לעלות לארץ אך ממשלת המנדט סירבה. ב־38' נפטר בקייפטאון ונקבר בה. בצוואתו ביקש שעצמותיו יועלו לישראל, ובסוף 1967 מולאה בקשתו.

היום באוקראינה ראש הממשלה והנשיא הם יהודים אבל פטליורה הפך מאז פירוק בריה"מ לגיבור לאומי באוקראינה. פסלים וכל הגשפט. לא ייגמר טוב. 

 

1,200 מטר מזירת ההתנקשות בדירה ברחוב פלרוס 27 התגוררה גרטרוד שטיין, יהודייה אמריקנית ממוצא גרמני, אייקון להט"בי, הממציאה של המילה "גיי" וכנראה הבוץ' הגברית הראשונה מתוך הכרה מגדרית. בביתה ניהלה סלון אמנות וספרות מעורר קנאה. ארנסט המינגוויי, סקוט פיצג'רלד, פבלו פיקאסו, עזרא פאונד, אנרי מאטיס - כולם היו בניה, כולם שתו איתה אבסינט ועישנו גולואז. לעזאזל, המינגוויי כתב עליה! 

הגברת הזו טענה בראיון ב־1934 ל"ניו יורק טיימס" שהיטלר ראוי לקבל פרס נובל לשלום: "אני אומרת שהיטלר צריך לקבל את פרס נובל לשלום, כי הוא מסיר את הגורמים לסכסוך מגרמניה. על ידי גירוש היהודים והגורמים הדמוקרטיים והשמאליים, הוא מגרש את כל מה שתורם לפעילות. שזה אומר שלום... על ידי דיכוי יהודים... הוא מסיים מאבקים בגרמניה". 

שטיין בחרה בזהות גברית בעקבות ספרו של אוטו וינינגר, "מין ואופי", היצירה האוטו־אנטישמית, שבה הוא מנתח את היהדות כנשית, פסיבית ורעילה ואת האריוּת כגברית ואקטיבית.

 את השואה סטיין עברה לצד שלטון וישי בביתה עם בת זוגה היהודייה אליס ב. טוקלאס. אנשי השלטון שמרו עליה והיא בתמורה העריצה את מנהיגי וישי ואף תרגמה לאנגלית את סדרת נאומיו האנטישמיים של ראש ממשלת וישי, המרשל פיליפ פטן. בעוד יהודי פריז נשלחו למותם במבצע "רוח האביב" לאחר מצוד שגבה 13,152 קורבנות, הגברת שטיין ובת זוגה זכו להגנה אישית וכן לשמירת אוסף עבודות האמנות של שטיין. כמה תופתעו אם אספר לכם שבמוזיאון היהודי בסן פרנסיסקו יש תערוכה לזכרה? 

גורל יהודי בגולה, פוגרומים, שואה ו־1,200 מטר הבדל. כדאי לעצור ולהעריך את העובדה שאנו חיים בזמן הכי טוב ליהודים אי פעם. בישראל. 

והיהודים בפריז? משיחות נדמה לי שכולם שוקלים הגירה או עלייה. מפחיד להיות יהודי בפרברים הקשוחים מסביב לפריז העשירה. אך שלא תטעו, גם בפריז, למעט חרדים, איש לא הולך עם כיפה. חבל שמדינת ישראל ישנה בעמידה.

 כדאי לעצור ולהעריך את העובדה שאנו חיים בזמן הכי טוב ליהודים אי פעם. בישראל

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו