כשציונות לובשת פופ

מחר בערב יתקיים הגמר הגדול של האירוויזיון, ואני מתרגשת. אולי כי שירי האירוויזיון שלנו הם פס הקול של ילדותי. מגן חובה ועד ראשית חטיבת הביניים, עולמי המוזיקלי התמקד בשירים שנבחרו לייצג אותנו בניכר. הייתי שבה הביתה מדי יום וצופה בקלטת וידאו של קדם אירוויזיון כלשהו, שרה עם הטלוויזיה ויודעת בעל פה את כל המילים, הליווי, התנועות וקטעי הקישור. קינאתי בזמן אמת בגילי נתנאל שייצג אותנו בלוזאן עם "דרך המלך", וקינאתי רטרואקטיבית ברקדניות היפות עם הצמה הסינית ושמלת הכתפיות הלבנה שרוקדות לפני מוטי גלעדי ושרי צוריאל ב"יבוא יום".

מעבר להופעה, למוזיקה ולצבעים, היה בהופעות האלה גם ביטוי מרהיב של ציונות: אנחנו מוצלחים, אנחנו גאים בעצמנו ואנחנו על המפה. כשהייתי בכיתה ב' וצפיתי בדוקו של אבי טולדנו על ילדותו במרוקו, הבנתי למה מספיק לי לשמוע את הכינור בהתחלה של "הורה" כדי להתרגש: ילד בן 15 שזייף את חתימת הוריו כדי לעלות לארץ עם השומר הצעיר, הגיע להכשרה בקיבוץ, התגייס לצבא ואחרי שנים - ובלי לזייף - מייצג את המדינה שלנו בעברית - זה סמל יפהפה של ציונות. 

ומגיל 7 ועד 37, אני עדיין מתרגשת בדיוק מזה. רבות חפרתי השבוע על האירוויזיון, בשלל אמצעי תקשורת, ושמתי לב לדבר מעניין: גם בקרב אוהדים מופרעים כמותי, איפשהו בראשית שנות התשעים - חדוות האירוזיון חדלה. הגרף שעלה מפסטיבלי הזמר הוותיקים ועד הקדמים החדשים התחיל לרדת ב־93'. מבטיחה להוכיח את זה אמפירית בפנסיה, אבל בינתיים - מה קרה שם? למה רובנו נשחקנו דווקא אז? נוטים להאשים את שרה'לה שרון שפישלה אותנו באירלנד, אבל הרשו לי לחלוק. בשלהי 1993 קרו שני אירועים מכוננים בחברה הישראלית: תם המונופול של הערוץ הראשון ונחתמו הסכמי אוסלו. תצחקו, אבל תקשיבו טוב:

סמל לסיפור האירוויזיון. אבי טולדנו עם השיר "הורה", 1982

בעקבות הסכמי אוסלו בוטל החרם האירופי על ישראל, ומותגים כמו מקדונלדס - שפעם לא רצו דריסת רגל במדינת היהודים - החלו להפיץ גם כאן את הרעלים שלהם. הערוץ המסחרי פרסם אותם כמובן, והישראליות החמודה הוצפה בתחושת חו"ל. בגזרת האירוויזיון, הדבר התבטא בשירים שבחרנו להציג בחלון הראווה שלנו, כשאת המסרים הציוניים מחליפות מילים קליטות והופעה ראוותנית. עשר שנים אחרי שילד חמוד מראשון לציון שר על הכתר והנבל של דוד המלך, ייצגה אותנו להקה שהרימה את נס הרדידות עם פזמון חוזר בלתי נשכח: "הפי בירסדי טו יו/ חלומות יתגשמו". ב־83' ייצגה אותנו עפרה חזה על אדמת גרמניה, בבגדים שלא חששו להתכתב עם הטלאי הצהוב מהשואה, ומסר חד־משמעי: עם ישראל חי. הפעם הבאה שבה העזו זמרים לצאת במסר בינלאומי היתה כשזמרי ההרכב החד־פעמי "פינג פונג" נופפו בדגלי סוריה והכריזו: "יש לי חבר בדמשק". עזבנו את השפה העברית ואימצנו את שפת הגימיקים, ויחד עם אובדן השפה ויתרנו גם על המהות. נסו להיזכר בלהיט גדול מאז "כאן נולדתי", כזה ששרים גם בחתונות ולא רק במסיבות רווקים. מצאתם? פחות. כי כשפג הקסם הציוני, הסתיים, למעשה, העניין הרחב שלנו באירוויזיון. את התוכן המתבולל הזה יכולנו לקבל גם בערוצים אחרים או במדינות אחרות. 

אז למה בכל זאת נצפה בשידור במוצאי שבת? כי אחרי הכל, כשנטע ברזילי צעקה על הבמה שהיא אוהבת את המדינה, בכינו איתה משמחה. וכשקובי מרימי יפצח בזמר אנחנו נריע לו ונחזיק אצבעות לזכייה נוספת. כי למרות הגעגועים לשירים של פעם, למרות שאין לנו כסף לעוד הפקה כזאת ולמרות שאנחנו עוד באירופה היינו סקפטיים, כשדגל ישראל מתנוסס מעל המרקע, אנחנו נמסים. ובתור מדינה שמתקשה לככב במונדיאל או באוסקר, כשזה סוף־סוף מגיע אלינו - היינו כחולמים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו