בפני כותב הטור הגנרי, באחד העיתונים הגנריים, ניצבת בעיה אדירה. מן המוסכמות היא שבעל הטור, כמו כל נהג מונית, פותר את בעיות המדינה, העולם והקיום האנושי. רק שהוא עושה זאת ב־850 מילה, שכולן מופת של חוכמה צרופה, שכל ישר, היגיון בריא והומור אינטליגנטי. אלא שלמרבה הצער בין המילים המבריקות לבין יישומן בעולם המעשה עומדת תהום עמוקה ומבאסת, של מציאות פרוזאית עגומה.
משכך, יש מי שיטען, וכנראה יצדק, שעלינו לאמץ את כללי הברזל של סוקרטס היווני - ועל פיהם אנו יודעים שאנחנו לא יודעים, ולחלופין את אמרת חז"ל בפרקי אבות (ה', ז'): "ועל מה שלא שמע, אומר לא שמעתי". בקיצור, קחו אותי, כמו את עמיתיי, בעירבון מוגבל.
הטור שבידכם נכתב פחות מיממה לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש בסבב הלחימה האחרון. הביקורת מימין ברורה, זו משמאל קצת פחות. כאשר ברשתות החברתיות מצביעי שמאל מסבירים שהרקטות הן עונש מוצדק לאנשי הדרום שהצביעו ליכוד - אפשר אפילו לדמיין אותם צועקים "תנו לצה"ל לנצח".
מבקרי נתניהו הם קואליציית שעטנז של שמאל מתוסכל מהבחירות, בעלי טורים המתעבים אותו אישית וכמובן ימין מאוכזב. חלקם תמימים, חלקם מאוד לא. נתניהו הרוויח חלק מהביקורת בצדק, ולו בשל הבטחותיו ב־2009 למוטט את שלטון חמאס. נדמה שרה"מ למד את הלקח, והבין שיש להיגמל מהבטחות בומבסטיות לטובת ניהול של המציאות. מלחמה כאופציה אחרונה.
מה יצא לנו מהסבב האחרון? האם יצאנו מושפלים? האם ההרתעה התפוגגה? הטענות כי נתניהו פחדן לא מתכנסות עם פעילות צה"ל בצפון. צריך להודות ביושר - כל עוד בעזה תתנהל מלחמה א־סימטרית ולא מלחמה "על אמת" שבה צה"ל מפעיל את כל עוצמתו, כנראה לא נצפה בהנייה וסינוואר מתגיירים באצטדיון הכדורגל בעזה.
האם החטפנו לחמאס מכה קשה? חד־משמעית. האם זה יעזור? לטווח הקצר ככל הנראה, לטווח הארוך - לא בטוח. אלו הם חיינו כאן, בין סבב לחימה לבין מלחמה בונים גם מדינה. כך היה, וכך יהיה. אנחנו בונים - והם מחמיצים כל הזדמנות לשפר את חייהם, מכורים לטרגדיה צמאת הדם של אומתם.
סבבי לחימה אינם המצאה חדשה. בן־גוריון כבר הגה את הרעיון. לתפיסתו, אם ננצח בסבבי לחימה עם אויבינו, נשיג הרתעה. האויב יבין כי אין ביכולתו להגשים את רצחנותו ולהשליכנו הימה.
היה מי שאמר כי הסיבה לחמיצות שפרצה עם ההודעה על הפסקת האש, לא נובעת רק מהפגיעה בגאווה לאומית אלא מתוך הבנה שאין לישראל חשיבה ארוכת טווח. מה אנחנו רוצים לראות בעזה בעוד 50 שנה ואיך חותרים למטרה כשבאופק כבר מתרקם העימות הבא?
אלא שבמזרח התיכון אסטרטגיות לטווח של יובל שוות לתחת. כל אסטרטגיה מול עזה היא בסך הכל טקטיקה עם שיגעון גדלות. מה שנכון לאתמול - לא נכון למחר. איני מומחה צבאי, אולם אני מוכן, לצורך הדיון, לקבל את ההנחה של מצדדי רעיון מיטוט שלטון חמאס, שטוענים כי כיבוש הרצועה היה מניב תוצאות מבורכות. באותה מידה עליהם לקבל אפשרות נוספת - האפשרות שנתבוסס בבוץ עזתי. הפנטזיה שאבו מאזן יחזור לעזה על כידוני חיילי צה"ל היא לא פחות אינפנטילית וחסרת סיכוי. שבענו די והותר ניסיונות להנדס את המזרח התיכון. ד"ש עם שיר מבאשיר.
מתוך הסרט "ואלס עם באשיר" (2008)
לא השפלנו את היריב בסבב הזה של מאי 2019. ביוני 67' הנחתנו מכה כואבת על מדינות ערב, ואחרי שש שנים הם החזירו לנו מכה במלחמת יום כיפור (למרות שהניצחון של ישראל ב־73' היה גדול יותר בגלל תנאי הפתיחה). אז הכרענו ב־67' או לא הכרענו?
מלחמת ששת הימים היתה המלחמה שבה הבסנו ללא תנאי את האויב. הכרענו, והשפלנו. לא חסרות ממנה תמונות ניצחון: הצנחנים בהר הבית, יוסי בן חנן מניף את הקלצ'ניקוב בתעלת סואץ, גורודיש מיישיר מבטו אל המוות. אבל על אף התוצאות הברורות של המלחמה, פרצה לאחריה מלחמת ההתשה. היא התנהלה בשתי זירות עיקריות - המצרית והירדנית. תעלת סואץ וארץ המרדפים. 721 הרוגים, 15 שבויים. בפעם הבאה שמדברים על ניצחון.
לפני 63 שנה, ב־30 באפריל 1956, נשא הרמטכ"ל משה דיין הספד בהלווייתו של רועי רוטברג בקיבוץ נחל עוז. היה זה הספד שסיכם בשפה תנ"כית מופלאה את ברירת המחדל של קיומנו כאן, גם היום, ב־2019.
רועי רוטברג נרצח על ידי מסתננים מרצועת עזה, שגררו אותו מעבר לגבול והתעללו בגופתו. התקופה היתה מתוחה, רגע לפני מלחמת קדש. המסתננים היכו במתיישבים. דיין, שהכיר את רועי ורעייתו, כתב את ההספד בחצי שעה. ספרא וסייפא.
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקורענו לגזרים - השכחנו זאת?
"הן אנו יודעים, כי כדי שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו.
"אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום שבו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום שבו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא ייגר לשווא - ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע שבו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו