כמו רבים אחרים, גם עבור יגאל אלון הסתיימה מלחמת העצמאות בתחושת החמצה. אלא שבניגוד אליהם, הוא ביטא את תחושותיו, והדבר עלה לו בהחלטת בן־גוריון לסיים את שירותו המפואר בצה"ל.
לאחר מבצע יואב (אוקטובר 48'), הוביל אלון את כוחותיו לכיבוש אגפו הדרומי של פרוזדור ירושלים במסגרת "מבצע ההר". בהגיעו לפאתי הכפר חוסאן נדרש בפקודה לעצור את התקדמות כוחותיו. יישובי גוש עציון החרבים נותרו מנגד, לא היה אויב שיעצור את כוחותיו. בצו פקודה, שהיה לדידם בלתי מובן, עצרו במקום שבו ניצב כיום מחסום חוסאן.
באדר תש"ט, עם השלמתו המוצלחת של מבצע עובדה, פנה יגאל אלון, אז מצביא חזית הדרום, במכתב אישי לבן־גוריון. בניתוח אסטרטגי מנומק להפליא המליץ להמשיך את תנופת המלחמה לכיבוש כל מרחבי יהודה ושומרון. "אין צורך בהשכלה צבאית מושלמת כדי לעמוד על מידת הסכנה המתמדת אשר תארוב לשלום ישראל לנוכח כוחות עוינים חזקים בחלק המערבי של ארץ ישראל", כתב והוסיף: "אין לראות את פתרון הגנת הארץ רק על ידי שיפור טופוגרפי של קו ההגנה שלנו. עלינו לחתור להשגת עומק מתקבל על הדעת, אשר יחד עם עריכה נכונה של הכוח והתבצרות מתאימה, יוכל להוות ערובה מספיקה לביטחון המדינה, גם נגד צבאות העולים בכוחם על צבאות עבר הירדן ועיראק". מדוע עצר אפוא בן־גוריון את אלון?
ברוח מצוקת "נטל הכיבוש" שהתפתחה לאחר מלחמת ששת הימים, הסבירו היסטוריונים את עצירת המומנטום ההתקפי בהבנתו של בן־גוריון את הקושי הכרוך ב"שליטה על עם אחר". אולם יגאל אלון התייחס במכתבו לסוגיה זו והציע לה מענה. דומה שהבלטת שיקול ה"שליטה על עם אחר" משקפת הטיה פוליטית, ואפשר להציע השערה אחרת. עם הצטברות ההישגים בשדה הקרב, קינן אצל בן־גוריון חשש הולך וגובר מפני התערבות בכוח של האו"ם.
בדיון במועצת המדינה על הצעות ברנדוט (דצמבר 48') אמר: "משימתי בעצרת האו"ם תהיה לסכל את קבלת הדין וחשבון של ברנדוט ברוב של שני שלישים ולהשאיר ממילא את החלטת כ"ט בנובמבר כיסוד החוקי מבחינה בינלאומית להסדרת ענייני ארץ ישראל... אני עם אלה שלא גרסו שיש סתירה בין תביעת ארץ ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית, ובין ההסכמה להקים מדינה בחלק מארץ ישראל המערבית. דרשנו מה שהגיע לנו וקיבלנו מה שיכולנו להשיג, אך מעולם לא הכרזנו שזה המקסימום שלנו. הכרזנו בהדגשה יתרה שזה המינימום שלנו" (בן־גוריון, "מדינת ישראל המחודשת", עמ' 290).
כאן טמון ההסבר להתנהלותו של בן־גוריון, הן בעצירת מפקד מחוז ירושלים, משה דיין, מכיבוש העיר העתיקה, והן בעצירת יגאל אלון מכיבוש הר חברון. בעת ההיא, לאחר מבצע יואב בדרום ומבצע חירם בגליל, היו בידי מדינת ישראל מרחבים משמעותיים, מעבר למה שיועד לה בהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. בן־גוריון הבין כי אם יכבוש את כל ארץ ישראל המערבית, כולל ירושלים המזרחית, לא יהיה בכוחה של ישראל לבדה למנוע את הטלת מלוא סמכות האו"ם למימוש תוכנית החלוקה 191 על פי הגבולות שנקבעו באותה החלטה. בן־גוריון גם הבין שאם יכבוש צה"ל את כל ירושלים, לא תוכל ישראל לעמוד בלחץ הבינלאומי למימוש החלטת האו"ם והמלצת הרוזן ברנדוט לשליטה בינלאומית על העיר.
זו הפרגמטיקה הבן־גוריונית במיטבה: בתבונתו המעשית נתן ראש הממשלה הראשון למצפן המציאות את מלוא הקשב, תוך כדי גמישות מרבית. מנגד, בכל הקשור למצפן החזון, לא רק שבן־גוריון לא נטש אותו לרגע, הוא אף הציב אותו כציווי עליון: מחויבות למאבק אינסופי לגאולת ישראל, בציפייה להזדמנות נוספת.
אלוף (מיל') גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
