זה היה צפוי וקרה במהירות. בטרם יבש הדיו על הרישום של פתקי ההצבעה שהכריעו את הכף בקלפי, מיהרו גורמים בכירים בפרקליטות ובמשטרה להביע דעתם על בחירת הציבור. הם הבהירו מי השרים הראויים בעיניהם להשתבץ לתפקידים בממשלה המיועדת, ובעיקר מי אינם ראויים.
באולפני הטלוויזיה צוטטו בכירים במערכת המשפט והמשטרה, שהזהירו מפני ההשלכות של מינוי מירי רגב, בצלאל סמוטריץ' או יריב לוין למשרדי ביטחון הפנים והמשפטים. בין השאר, הוזהר הציבור מפני האידיאולוגיה ההרסנית שיביאו עימם ומהקרבת קורבנות בהר הבית המתוכננת על ידיהם. מינוי האישים הללו תואר כלא פחות מ"הכרזת מלחמה".
אפשר לומר דברים רבים על חציית הקווים, הבוז וחוסר ההבנה העמוק מהי דמוקרטיה, שפָּשׂוּ במערכת אכיפת החוק הישראלית והמשתקפים ברצונה לקבוע את השרים הממונים עליה. אך יותר מכל בולטת הפחדנות העמוקה של הפקידים המודאגים מהמטה הארצי וממסדרונות משרד המשפטים.
על אף הטענות כי השרים המיועדים "יהרסו את השיטה" ולמרות הטענה החמורה שמדובר ב"הכרזת מלחמה", לא מצאו אותם בכירים אומץ להזהיר את אזרחי המדינה בפנים גלויות. הם העדיפו לירות מאחורי חומת האנונימיות. אמנם זו שעת חירום, אך לא כזאת הדורשת לעשות צעד נועז כמו עמידה מול הציבור. ייתכן שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אך בטוח יותר להטיל את מימיך מן המקפצה כשפניך מוסתרות.
מדובר בתופעה חוזרת ונשנית, שבה אנשי צללים בכירים משגרים באמצעות דובריהם בתקשורת התראות, אזהרות ועלילות. התופעה הגיעה לשיאה סביב חקירות נתניהו בשנים האחרונות. כבר בשלהי 2016 החלו גיבורים אלמונים לתאר כיצד "בכירים פועלים להטיל אימה על אגף החקירות" באמצעות מעקבים והפעלת רשתות פעולה מסועפות מעבר לים. בעת ההפגנות ברוטשילד הפגינו בכירי משטרה עלומים "שביעות רצון" ממספר האזרחים שהגיעו להפגנות.
במקרים אחרים השתלחו קצינים מוסווים בגל הירש, בקצינה צ' שהוטרדה בידי מפקד יחידה 433 ובעורך דינה, שהמליצו לצ' להחליף. כשסוגיית מינוי מפכ"ל חדש עמדה על הפרק, לבש המפכ"ל אלשיך את מסכת ה"בכיר במשטרה" וסיפר לעיתונאים בעילום שם כיצד נרקם קשר אפל בין ניצב הכפוף לו לבין ראש הממשלה, כדי להדיח את אלשיך עצמו.
דוגמאות נוספות הגיעו ממערכת המשפט. בכירים בה סיפרו כיצד פרשת השופטת גרסטל ופרשת הצוללות הן "החמורות בתולדות המדינה". פרקליטים נעדרי שם פרסו באמצעות עיתונאים דיאלוגים שלמים, שנלקחו מחדרי הדיונים הסגורים והשמורים ביותר. גם היועץ המשפטי לממשלה נקט את שיטת האלמוניות בכתבה ארוכה בחדשות 12, שבה העדיף לייחס למקורביו את הדברים שאמר בעצמו, במקום לגלות אחריות ולומר את הדברים בשמו. לקינוח ביים היועמ"ש היתקלות "מקרית" עם הכתבת, שבמסגרתה סירב לומר דבר למצלמה - מופע של זלזול באינטליגנציה של הציבור, מהגדולים שנראו במחוזותינו ושפגעו באמון הציבור בו.
בעבר כונו פושעים מבוקשים וחשודים בכירים "אויבי הציבור" הראשיים. המשטרה ומערכת המשפט הישראלית הפכו את היוצרות, תוך רמיסת הדמוקרטיה וחריגה מסמכות. כעת האויב מספר אחת הוא הציבור, והפתרון הוא לשחק איתו מחבואים ולהסתתר בערפל ובאלמוניות, ומשם - מבעד לענני הציטוטים האנונימיים - להבהיר לו עד כמה לקויות הן הכרעותיו בקלפי ועד כמה חסרות משמעות הן תוצאות הבחירות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו