מעשה בשני יהודים שנתגלעה ביניהם מחלוקת בדבר חלקת אדמה. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. כיוון שלא באו לידי הסכמה, זימנו רב שישפוט ביניהם. ביקש הרב שיביאוהו אל קרקע המריבה. עשו כדבריו. עיין הרב באותה אדמה, הביט בה ממושכות, קפץ עליה ואז גהר על ברכיו והניח ראשו על האדמה. היה הדבר נפלא מבינתם של בעלי הדין. מה הוא עושה? שאלו למעשיו המשונים.
אמר להם הרב: "שאלתי את הקרקע למי היא שייכת וזו השיבה ששניכם שייכים לה".
המשורר היהודי־גרמני המומר היינריך היינה קבע כי "מאז יציאת מצרים, החירות מדברת במבטא עברי". אם אמשיך משפט זה, פסח ויציאת מצרים הם המשל והנמשל לאנושות כולה, ועם ישראל משמש מטאפורה נצחית בהיסטוריה האנושית.
בדומה להיינה, גם הרב פרופ' יונתן זקס, רבה הראשי של בריטניה, ציין במאמר מבריק את משמעות הפסח ויציאת מצרים כסיפור מכונן עבור כל אומה שואפת חירות. זקס מדגיש כי בעוד גדולי הפילוסופים וההוגים כתבו תיאוריות מרחיקות לכת על שלטון, שוויון ועל השאיפה לחירות, העם היהודי, בעצם סיפורו ההיסטורי, מגשים את אותם ערכים הלכה למעשה ומשמש מגדלור של השראה נצחית. לא עיונים על חירות בשפה גבוהה, הוא אומר, כי אם עיסוק בחירות עצמה. בין שמדובר באוליבר קרומוול, מנהיג הפרלמנט במלחמת האזרחים האנגלית, או בין שבאבות האומה האמריקנית המבקשים להשתחרר מעול השלטון הבריטי וכלה בעבדים השחורים של צאצאי אותם אבות אומה המבקשים להשתחרר מעול העבדות, סיפור יציאת מצרים הוא זה המעניק להם השראה.
בואו נודה, ההגדה של פסח משעממת. היא לא דומה לתנ"ך, אין בה הוד קדומים, אלא נרטיב ביורוקרטי עתיר עונשים; לא מדובר פה במסה נוקבת ומרגשת על חירות. ואתם יודעים למה? כי אין שום צורך באחת כזאת; עצם הנוכחות של עם ישראל בהיסטוריה הוא סיפור של חירות וגאולה, שלאחריה חורבן, שעבוד, חירות וגאולה.
פסח במעגל השנה היהודי הוא חוליה ראשונה בשרשרת, בעיטת הפתיחה להופעתו של עם הבחירה. לא מדובר בבחירה במובן של נבחר אלא במובן של ייעוד. משמעות דומה קיימת גם בחנוכה: החשמונאים מסרבים להשתעבד להלניזם, לשלטון האדם והגוף, לגרסה המוקדמת והלא מודעת של דרוויניזם חסר חמלה. ערכי היסוד הנצחיים שהובילו למרד המכבים שצלח, הם אותם ערכים שקוממו את העם למרד הגדול ולמרד בר־כוכבא שכשלו.
אותם ערכים, גם אם בשינוי אדרת, מביאים אותנו כשבועיים לאחר הפסח לחגוג את יום העצמאות. פרק נוסף במשל ובנמשל הישראלי עבור האנושות, מהלך שהעם היהודי השלים בניגוד לכל היגיון היסטורי.
ועוד משאריות הנגאובר הבחירות. פוליטיקה היא מלאכה אנושית וככזאת, פגמים אנושיים אינם זרים לה. כיוון שפגמים אנושיים יש לא מעט, פוליטיקה מעולם לא היתה עיסוק נאצל רוחני וחסר חומר. דומני שהאנלוגיה המפורסמת של ביסמרק על פוליטיקה והכנת נקניקיות התגשמה באופן מהודר במערכת הבחירות האחרונה.
ואם לדייק אז אולי להשתמש בגינטר גראס (שהיה טינופת שונא ישראל אבל ידע לכתוב), שכתב כי "ההיסטוריה, ליתר דיוק ההיסטוריה שאנחנו בישלנו, היא בית שימוש סתום. אנחנו שוטפים אותו ושוטפים, אבל החרא חוזר וצף".
צ'רלטון הסטון כמשה מתוך "עשרת הדיברות" (1956)
אלו ימים לא קלים, הן למפסידים אך גם למנצחים, שחשים ריקנות. השנאה העקשנית מבצבצת מהחורים כמו מתוך סדקי העור בכדורגל ישן ומרוט. באופן אישי אני מותש מאקטואליה, מרגיש כמו אוגר שרץ על גלגל של טקסטים, רץ מרתון שבמקום שפשפת בתחת חוטף הרפס בפה מרוב לחץ. ואני גם מבין שכל התוכחות הדו־קוטביות, שעפות מצד לצד, כל אותן היתקלויות טוויטר נזעמות וקטטות ברשת, הן העלאת גירה. אלו רגעים שיחלפו, אני מבטיח לעצמי, מבטי הטינה ברחוב תל־אביבי יתפוגגו. אני מקווה לפחות.
בואו נפליג 2,500 שנה אחורה כדי לקבל פרספקטיבה. אין חולק על כך שאנחנו ניצבים בפני רגע היסטורי נדיר כעם יהודי בשיא עוצמתו. אולי בשל כך, אנחנו מתנהגים בפזיזות גחמנית. אבל לפני 2,500 שנה לערך, המצב היה שונה. ממלכת ישראל היתה רגע לפני החורבן. הנביא הושע בן בארי, הראשון בין נביאי תרי עשר בתנ"ך, פעל אז בממלכת ישראל. נבואותיו נעו בקיצוניות בין חורבן לנבואות נחמה. אבל הסיפור הגדול בנבואת הושע הוא המטאפורה שעליו לקיים בגופו ממש.
בראשית שליחותו דורש ממנו הקב"ה לשאת אישה זונה בעלת השם הסמלי גומר בת דבליים. חז"ל בילקוט שמעוני כותבים: "וילך ויקח את גומר בת דבליים; מאי גומר? אמר רב: שהכל גומרים בה; בת דבלים־דבה רעה, בת דבה רעה; ושמואל אמר: שהכול דשים בה כדבלה; ורבי יוחנן אמר; שמתוקה בפי הכל כדבלה". בהמשך גומר יולדת להושע שלושה ילדים, יזרעאל, לא רוחמה ולא עמי, שמות המסמלים את יחסו של ה' לעם ישראל.
באמצעות המטאפורה הנוראה שנכפית על הושע, עליו להוכיח את ישראל על חטאיהם הדתיים והמוסריים. הגמרא במסכת פסחים (פ"ז, עמ' א') מביאה אגדה מאירת עיניים העוסקת בציווי הנורא להושע. מדובר במעין הסבר המקיים בתוכו ממד פסיכולוגי ולאומי.
על פי הגמרא, הקב"ה כעס על חטאי בני ישראל, והושע, במקום לבקש רחמים על אחיו, הציע לקב"ה להחליף את העם באומה אחרת. "...אמר הקב"ה: מה אעשה לזקן זה? אמר להושע: קח אישה זונה שתוליד לך בני זנונים".
לאחר שנולדו להושע מאשתו הזונה שני בנים ובת, מצווה הקב"ה על הושע להשליך את אשתו וילדיו מעל פניו. הושע מתחנן בפני ה': "ריבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה". אמר לו הקב"ה: "ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים, הן כך ישראל שהן בני... ואתה אמרת להעבירם באומה אחרת". ערב פסח, עלינו לזכור שאמנם כולנו רעים במידה כזו או אחרת, אך עדיין אחים ואחיות זה לזה. בואו נשתדל לא לשכוח את זה. פסח שמח וכשר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו