עבור רשימה שקמה רק לפני קצת יותר מחודשיים, כחול לבן קצרה הישג ענק, אבל הישג זה עלול להתברר ככישלון ואפילו למחוק אותה מהמפה הפוליטית אם לא תיערך נכון כבר מעכשיו לבחירות הבאות. כשהאנשים במשרד שלי מאושרים מהישג לטובת הלקוחות, שותפי ואני מחזירים אותם למציאות ומציינים שההצלחה של היום מסמנת למעשה את תחילת הכישלון של מחר. אם לא יחליטו בכחול לבן איך להתנהל כאופוזיציה ומה לעשות מול האפשרות, שבוודאי תיקרה בדרכם בהמשך, לממשלת אחדות, הם עלולים להתרסק, וחבל.
הקרקע היתה הפעם בשלה מאוד להביס את נתניהו. חשדות כבדים שהפכו להמלצה על כתבי אישום בעיצומו של הקמפיין, תקשורת שאורבת לו בכל פינה ולא עושה שום הנחה (בצדק), טילים שעפים מעזה, התפרעויות על הגדר, מצב קטסטרופלי של מערכת הבריאות ועוד.
תזכירו לי מתי ניגש ראש ממשלה בישראל לבחירות במצב כזה? מול נתניהו קרה כאן דבר מדהים שספק אם יתרחש שוב. שלושה רמטכ"לים - הטובים שבבני עמנו, כי אין דרך אחרת להגדיר רמטכ"ל של צה"ל - שילבו ידיים בעוצמה אדירה, התחברו לשר אוצר לשעבר שצבר ניסיון פוליטי עשיר ויכולת ארגונית מרשימה, וקיבלתם פוטנציאל אדיר להחליף את השלטון ואת השליט שאין כמעט כינוי גנאי שלא הוטח בו.
אז מדוע בכל זאת בני גנץ לא יקים את הממשלה הבאה? הסיבה הראשונה נעוצה ברמת המסרים, בעיקר בימים האחרונים שבהם הכל נקבע. ניכר שם חשש לפנות ישירות למצביעי הליכוד המתונים, סוג של חשש מאובדן השמאל (אפשר לחשוב שהיתה לשמאל אלטרנטיבה). נכון שאשכנזי, יעלון ואחרים כן פנו, אבל כאן הפספוס. לו אני גנץ, הייתי מקדיש אישית את שלושת הימים האחרונים לפנייה ישירה למצביעי הליכוד עם מבט ישיר למצלמה ומסר ברור: "מצביעי ליכוד יקרים, אני מביט לכם ישר בעיניים ומבטיח לכם - אין שום הבדל מהותי בתפיסת העולם של הליכוד ושלנו, אל תקנו את הבלוף הזה של שמאל וימין. ההבדל הוא רק פרסונלי. לו מנחם בגין היה מועמד הליכוד לראשות הממשלה, כחול לבן לא היתה קמה כי גם אני הייתי מצביע ליכוד. סמכו על חבריי ועלי. הצבעה לכחול לבן היא לא בגידה בערכי הליכוד, אלא להפך - היא מבטאת חשיבה עצמאית ומפוקחת. פיקדתי שנות דור על בנותיכם ובניכם, סמכתם עלי אז, סמכו עלי גם עכשיו".
מהלך כזה, יומיומי, כולל ראיונות מבוקר עד ערב בתקשורת, היה מעביר להערכתי 3-2 מנדטים ישירות מהליכוד לכחול לבן.
שנית, רעיון הרוטציה היה טעות קריטית. העובדה שיאיר לפיד היה מועמד לראשות הממשלה הרחיקה המונים. בתת־מודע רוטציה נתפסת כחולשה. רק העובדה שנתניהו תקף כמו רוטוויילר את הצמד לפיד וגנץ, שהפך בהמשך ל"לפיד ובני" עם התוספת "יאיר לפיד ראש ממשלה, אתם קולטים?", היתה צריכה להדליק 1,000 נורות אדומות.
הסיבה השלישית היא ויזואלית ורגשית. רגש בבחירות הללו היה כל הסיפור. התמונה של האחד מול הרבים, הראיונות המגומגמים, חוסר הניסיון שהתבטא גם בשפת הגוף, מול התמונות של נתניהו עם טראמפ ופוטין, ההכרה ברמת הגולן וההצהרה שמשמרות המהפכה הם ארגון טרור, כל אלה פעלו לטובת נתניהו, וכחול לבן לא מצאה את התשובה.
אבל מעל הכל ריחפה כאן דמות של ראש ממשלה רב־עוצמה, פוליטיקאי ומדינאי מנוסה, שסבל מספיק בחייו וידע להפגין כוח ונחישות על־אנושיים כמעט, וכזה ראש ממשלה רוצה הציבור בישראל, כי זו מדינה שעדיין חייבת לשמור על החיים, עוד לפני איכות החיים.
*הכותב הוא יועץ אסטרטגי, "פאר לוין תקשורת"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו