הזדמנות להסכמה לאומית

לאחר 9 באפריל, ראוי שתקום בישראל ממשלה לאומית רחבה בראשות בנימין נתניהו, שתתבסס על הליכוד וכחול לבן. בישראל שורר כיום מכנה משותף רעיוני רחב המושתת על מודל ריאליסטי־פרגמטי, שמנוגד לתפיסת השלום וקץ הסכסוך האוטופית שהציגה מפלגת העבודה בשנות ה־90. 

חרף הסגנון הרביזיוניסטי, הוביל ראש הממשלה נתניהו הלכה למעשה מדיניות שקולה וזהירה במכלול של היבטים הנוגעים לסדר היום הישראלי. בתחום המדיני הוא עצר את התנועה בכיוון רעיון חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות, אך לא הלך שולל אחר חלופות הקיצון ההפוכות לסיפוח שטחי יהודה ושומרון או אזרוח תושביהם. 

מודל זה התברר כנוסחה מנצחת. כלפי חוץ, הוא אפשר לישראל להשיג יציבות ביטחונית ביו"ש ולנהל בזהירות את העימות מול חמאס ברצועה; הקנה לה את היכולת לנהל מערכה מול הגרעין האיראני מבלי להסתכן במלחמה כוללת; ונתן לה את האפשרות לבצע מהפכה שקטה בתחום יחסיה עם מדינות המזרח התיכון. כלפי פנים, ישראל הפכה למודל כלכלי מצליח תחת מדיניות ניאו־ליברלית שלוותה, מאז מחאת קיץ 2011, במאמץ לטפל בתופעות הלוואי השליליות של השיטה בהיבטי יוקר המחיה והשוויון החברתי.

בשל כך העניק הציבור לנתניהו אשראי פוליטי, שהסתכם בעשור של כהונה רצופה בראשות הממשלה. אולם גם המערכת הפוליטית זיהתה את מעלותיה של גישה זו: הקמת כחול לבן לא בישרה על חלופה רעיונית מתחרה לזו של רה"מ. במערכת הבחירות ניסו ראשיה לבדל את עצמם ממפלגת השלטון רק בממד הסגנון, לא בתפיסת העולם. 

מגמה זו השתלבה בתהליך ההתכווצות הסקטוריאלית החברתית. מפלגות שזוהו עם מגזר חברתי מסוים כמו ישראל ביתנו, ש"ס, גשר ואפילו הימין החדש, התקשו להתרומם בסקרים, דבר שהעיד על כמיהת הציבור לסדר יום המשיב את יסודותיה המשותפים של החברה הישראלית על פני תפיסות הזהות הנפרדות. 

מערכת הבחירות התמקדה לפיכך בהיבטים פרסונליים, ופחות בחילוקי הדעות הרעיוניים. זו התפתחות רעה מבחינה הדיון הציבורי ופלורליזם הרעיונות. אולם, למציאות הזו יש גם היבט חיובי. במשך עשור הניח נתניהו על בסיס המודל הפרגמטי יסודות שאפשרו לישראל לא מעט הישגים במציאות המורכבת שלה. תשתית זו טומנת בחובה את הפוטנציאל להתקדמות נוספת, ולהשלמת המלאכה בשלוש סוגיות מרכזיות הנוגעות לחוסן הלאומי: הקמת "קיר הברזל" המדיני־ביטחוני בשיתוף מדינות האזור מול איראן; העמקת הנורמליזציה עם מדינות המזה"ת; ועיגון המציאות ביו"ש וברצועה בדגם של הסדרה מוסכמת של אוטונומיות בהכרה בינלאומית. 

ממשלה לאומית רחבה היא חיונית לשם כך. המכנה המשותף בין שתי המפלגות הגדולות יאפשר להן להתכנס לקווי מדיניות מוסכמים, ואולי אף להפוך את עקרונות "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ למעין תוכנית עבודה אסטרטגית. נתניהו, שהוא כיום המדינאי הבכיר והמנוסה ביותר, צריך לעמוד בראשות ממשלה זו, שהמבנה הפוליטי־רעיוני הרחב שלה ישחרר את ישראל מאחיזת הקצוות משמאל ומימין, ויבטיח את הקונצנזוס והיציבות הנחוצים להשלמת תהליכים שהחלו לפני כעשור. 

לצורך העניין יצטרכו הצדדים להתגבר על הדם הרע ולהשיל את הסיסמאות שהסתירו את האמת הגדולה, והלגמרי לא רעה עבור ישראל, המבצבצת מתחת לאדי הבחירות. 

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה במכללת אחוה ובכיר לשעבר בשב"כ

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו