שלושה מיליוני חללים ו־15 שנות מלחמה הובילו ב־1976 לאיחוד שטח וייטנאם תחת הרפובליקה הסוציאליסטית. בעקבות הניצחון הוסר בווייטנאם כל ממד של רכוש פרטי, והמדינה שקעה בבוץ של אביונות וקיפאון.
לאחר כעשור התעשתה המפלגה הקומוניסטית, והכריזה על מדיניות "דואי־מוי" (התחדשות): כללי שוק חופשי, בעלות פרטית על חוות וחברות, ועידוד השקעות זרות. הפעם התוצאה היתה אחרת: ביסוסה של אחת הכלכלות המשגשגות באסיה. הלקח העצוב הוא שמלחמת וייטנאם, כמו המלחמה הקרה ומאבקים נוספים, ניטשה לשווא, בעטיה של תנועה פוליטית יצרית. ואכן, המאה הקודמת היתה המאה של הסוציאליזם, תעתוע שהיפנט את רוב בני האדם והטביעם בעוני ובדיכוי. המונים התפתו לשוויון מדומה, ונפלו במלכוד השעבוד.
במאה הנוכחית, לעומת זאת, יורשת את הסוציאליזם אידיאולוגיה יצרית אחרת: הפופוליזם הדמגוגי. בתחום הכלכלי מתאפיין הפופוליזם בבזבזנות דמגוגית. בזירה הפוליטית הוא מפיץ מסרים ריקים הפונים לרגש, כגון "הבה ניקח מהעשירים"; "היהודים הם הבעיה"; "הציונות היא האויב". כן, אפילו "ביבי מושחת". כך, בהתמדה ובסיסמאות מופרכות, כובש הדמגוג את ליבם של הממורמרים.
כמו כל תנועה יצרית, פופוליזם מושתת על ליבוי שנאה. לפני מאה שנים כתב תיאודור לסינג: "כאשר מצפוננו לא שקט לגבי מדינה מסוימת, אנו מבליטים את חסרונותיה כדי להרגיע את המצפון. לא שונאים את המדינה ההיא כי רעה היא, אלא הופכים אותה לרעה כביכול כדי לשנוא אותה ברוגע". מצפונה של אירופה, למשל, איננו שקט לגבי ישראל. לכן הם ממציאים חטאים כגון "עושק הפלשתינים" המדומה. עכשיו מותר לשנוא אותה!
הבעיה עם תנועות יצריות היא ששנאתן אובדנית. הקומוניסטים רצו לחלק מחדש את העושר, אך רוששו את העם. הפשיסטים חזו בתפארת איטליה, אך הביאו להרס שלה. כמו בתנועות יצריות אחרות, גם הביביפוביה מקריבה את הטווח הארוך על מזבח שינוי מדומה ובלתי מוגדר, שלמעשה מקפל נסיגה לאחור. כמו הקומוניסטים והפשיסטים, ביביפובים אינם נרתעים מהאפשרות לחסל את הישגיה הכבירים של מדינתם, במסעם הפוליטי אל הלא נודע.
כדי להצדיק את שנאתן, ממציאות התנועות היצריות מינוח משלהן. את אי השוויון (שהוא המצב הטבעי) כינו "ניצול" או "עושק", להתנפלות אכזרית קראו "מהפכה משחררת". המילים החדשות נועדו להסוות את האמת הלא נוחה. מעל הכל, משמשת השפה החדשה לפברק את פשעי האויב שסומן כמטרה. היודופוב מזהיר מפני עם "שתלטני", ובגלגולו הנוכחי מלהג האנטי־ציוני על "אפרטהייד". האשמות השווא מעניקות לגיטימציה לשנאה היצרית.
גם הביביפוביה פועלת באופן דומה. מפברקים עבירה ממעשה שמעולם לא נחשב לפלילי: קוראים "שוחד" ליחסים שגרתיים בין פוליטיקאי לאמצעי התקשורת. מחליטים שמידור בקבלת החלטות "מעלה חשד לבגידה". בדרך זו אפשר להגדיר כל כזב כחלק מ"מאבק בשחיתות השלטונית".
אידיאלים מופשטים נשמעים תמיד יותר טובים מהמציאות, אפילו ממציאות מוצלחת. תמיד אפשר להחשיך את תמונת המציאות: מה הבעיה להסתיר את הישגיה הכבירים מתחת לאשליית האפרטהייד? ואם רמת האנגלית שלך מוגבלת, עליך ללעוג למצוינות של יריבך, כאילו ידיעת האנגלית מהווה פגם במקום יתרון. השנא אותו על הישגיו.
ד"ר גוסטבו פרדניק פרסם 20 ספרים בתחום הרעיונות הפוליטיים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו