הטילים העזתיים שנחתו באזור תל אביב הובילו לדיון בסוגיה אחת: האם הירי לכיוון גוש דן היה או לא היה מכוון. מדהים שהודחק עניין אחר, הזועק לתשומת לב: ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבכל רגע נתון מערכי טילים מיוצרים, משונעים, מותקנים ומכוונים לכל נקודה בה. זוהי עדות מדהימה ליכולת ההדחקה של הישראלים, משמאל ומימין. גם כאשר הגיעו שני טילים, תועל השיח להקשר מוגבל ושולי, למרות שבהודעת ה"הכלה" המוזרה אמר דובר צה"ל כי מדובר היה "בטיל שכוון לתל אביב ורק בטעות נורה". כמה קל להתביית על החלק השני של המשפט ולא על הראשון, זה שהבהיר שלגיטימי שטיל יכוון לתל אביב, כל עוד איש לא לחץ על כפתור ההפעלה.
זו תוצאה של דוקטרינה צבאית בת כעשרים שנים שמהווה, לא פחות, בגידה באזרחי ישראל: לא רק העדפת שלום החיילים על פני האזרחים, אלא גם התמסרות לשמירת תדמיתם המקצוענית לכאורה של המפקדים הבכירים, שבדומה לעמיתיהם האמריקנים עשו הכל למניעת כל פעולה צבאית שבמהלכה היו עשויים להיחשף כשלים (במקצועיות, במנהיגות, במסוגלות). הם העדיפו הכלה של איומים, החלדה של טילים, ובעיקר שימור קשרים מקצועיים (מעבר לים) על פני מעשים.
רק שבמקרה האמריקני מדובר על מניעת פעולות מאות ואלפי קילומטרים מאדמת ארה"ב, ואצלנו יישום אותה תפיסה, שוויתרה על הפעלת העוצמה הצבאית בתמרון, הפכה כל אזרח ואזרח בישראל לקורבן אפשרי במלחמת טילים שטרם חוותה אף חברה על בשרה. זו מעילה באמון האזרחים שתמכו בהבטחות הנסיגות מלבנון ומעזה, אשר הוצגו כחלופה לאסטרטגיית מניעת ההתחמשות של ארגוני הטרור חמאס וחיזבאללה: ממניעה בשטח למניעה מרחוק. זה לא קרה.
יש לכתוב זאת שוב וביד רועדת: העלית הצבאית של ישראל, הדוקטרינה הביטחונית של ישראל, הפקירה את אזרחי ישראל בכך שמנהיגיה תפקדו כפוליטיקאים המעוניינים בקולות "בוחרים" (יהיו אלה הורים לחיילים, תעשיות נשק אמריקניות או עמיתים במכוני המחקר הביטחוניים, כמו זה בוושינגטון או "שלוחתו" בפועל ברמת אביב).
וכעת, באופן מדהים, עומדת להתחרות על הנהגת המדינה מפלגה שבראשה שלושת הרמטכ"לים שעיצבו את הצבא הישראלי ואת דוקטרינת ההגנה הישראלית באופן זה בדיוק. מדובר בשלושת הסוכנים המובהקים האמונים על אותה התורה שהשעינה את הפעילות המבצעית אך ורק על יחידות מיוחדות, ארטילריה נייחת ואווירית ובעיקר על טכנולוגיה, תוך הפצת המסר כי לשם הבטחת הביטחון אמצעים אלה כה מספקים - שלמעשה ניתן בזכותם יהיה להיפרד בעתיד מעוד שטחים. גם אלפי הפלשתינים ההרוגים שבהם התרברב בני גנץ הם תוצאה מובהקת של העדפת ההפגזה מרחוק על ההתמודדות מקרוב.
והנה, אף שאלו קובצו למפלגה אחת, ממשיכה ההדחקה או ההתעלמות ואין הם נשאלים, שלא לומר מותקפים, על כך שבמו ידיהם הפכה ישראל יעד פוטנציאלי לשיגור מאות אלפי טילים, ועל כך שמצב העורף הישראלי הוא החסם המרכזי לכל פעילות צבאית ישראלית עתידית. אין כמובן לפטור מאחריות את ראש הממשלה הנוכחי או את קודמיו, ויש אף לציין שלא ניצבת מול דוקטרינת "כחול לבן" חלופה בדבר בניית דרך ההפעלה הצבאית הנורמטיבית. אך גם בכך יש כדי לזעוק עד כמה ההדחקה עמוקה: התעלמות מהמצב עד שלא נשמעת כל קריאה להצגה של חלופה כלפיו.
מפתיע שהעם שעליו נטען שטראומת השואה מעצימה בקרבו כל איום עד כדי מניעת ניצול הזדמנויות לשלום, מתעלם מאיום כה עצום שהלך והתהווה סביב מולדתו. הטילים על תל אביב ימשיכו להצית דיון רק בדבר אמינות סיבת הגעתם, אך ההדחקה בדבר היותם סימפטום למציאות מבעיתה - תמשיך לפעול בעוצמה גם במהלך מערכת הבחירות הנוכחית.
פרופ' אודי לבל מרצה בביה"ס לתקשורת וחוקר במרכז בס"א באוניברסיטת בר־אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו