נראה שגלי ההדף הנלווים לפסיקת בג"ץ בעניין פסילת ההתמודדות של ד"ר מיכאל בן ארי בבחירות חזקים משמעותית מבעבר. אפשר למנות לפחות שלוש סיבות לתחושת העלבון וההתקוממות שאוחזת ברבים לנוכח הפסיקה.
בראש ובראשונה יש לציין את הפגיעה בדמוקרטיה. פעם נוספת מתנקשת ומתנגשת הרשות השופטת ברשות המחוקקת - נציגתו הנבחרת של הציבור. מה שאמור היה להיות אירוע נדיר וחריג ביותר הולך והופך לנגד עינינו לתופעה מתמשכת ולחזיון נפרץ. הלוליינות של האקטיביזם המשפטי מטפסת וקורסת לתוך עצמה.
אולם בניגוד להתנגשויות קודמות, הפעם פגע ביהמ"ש העליון - מגינה של הדמוקרטיה - ביסוד ההליך, בזכות לבחור ולהיבחר, לאחר שהרשות הנבחרת (הכנסת) אישרה זכות זו. יש להדגיש בהקשר זה כי חוק יסוד: הכנסת קבע שבמקרה של פסילת רשימה נדרש אישור ביהמ"ש העליון. מנגד, המחוקק לא העניק לבית המשפט זכות מובנית דומה לפסילת רשימה או אדם שהכנסת החליטה לאשר את התמודדותם. לפנינו אפוא לא רק אקטיביזם בוטה, אלא כזה המכוון לשלילת זכויות ולא להגנה עליהן. זו תזכורת ברורה לטעות נפוצה הסוברת שחיזוק כוחו של ביהמ"ש יבטיח הגנה על זכויות מיעוט. ההיסטוריה מלמדת כי בפועל בתי המשפט לא הגנו על זכויות אלו, והמקרה הנוכחי הוא דוגמה נוספת לכך.
שנית, הפגיעה בחופש הביטוי והעלבון לאינטליגנציה של ציבור הבוחרים. לא זו בלבד שביהמ"ש - שאמור להגן על חופש הביטוי - נמצא כמי שהגביל אותו, אלא שהיה מביך לראות את היועמ"ש והשופטים העליונים מתעמקים בדברי בן ארי ומשברים קולמוסים על אודות ביטויו "אומה רצחנית" וכדומה. השאלה אם כתיבתו ואמירותיו הן גזענות או הכללה על רקע עימות צבאי, מדיני ודתי עם האוכלוסייה הערבית אינה משפטית, אלא סוגיה ציבורית ערכית. לא זו בלבד שלביהמ"ש אין כל מומחיות בנושא זה, אלא שהיומרה שנטל "להכריע" בסוגיה ציבורית כזו - ושמא נאמר "לחנך את הציבור" - זרקה אותו אל לב ויכוח ערכי, שרק פוגע בו ובאמון המידרדר שרוחש לו הציבור. דומה כי בשדה זה אין בור שביהמ"ש העליון לא נכנס אליו, ובורות אלו מעמיקים והולכים.
היומרה של השופטים והתעקשותם לשים עצמם מעל הציבור ובמקומו, רק מעמיקה את האנטגוניזם והניכור כלפיהם, וזאת גם מצד מי שמתנגד ושולל מכל וכל את דעותיו, דרכו וסגנונו של בן ארי.
אחרונה ולא חביבה היא הפגיעה בתחושת הצדק. כידוע, הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות. פסילת מועמד - בגלל דברים שכתב ואמר כלפי ציבור ערבי, שאין חולק כי הוא מצוי עימנו בעימות ממושך בן 100 שנים ויותר, ואשר נציגיו הנבחרים חותרים תחת אושיות המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי ומביעים הזדהות עם הגרועים שבאויבינו - מבלי לנקוט באמת מידה דומה כלפי נציגים אלו - היא פגיעה בלתי נסבלת בתחושת הצדק הבסיסי, שכה חיוני לאמון הציבור. מדהים שרק שני שופטים מתוך תשעה הבינו זאת. נותרנו אפוא עם פסיקה אומללה, המותירה תחושה חמוצה ומרירה בקרב רבים. רבים מדי.
איתן ליפסקר הוא עורך דין לענייני משפחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
