1. פסיקת בית המשפט העליון אמש פוגעת בחופש הביטוי, נשמת אפה של הדמוקרטיה. היא גם פגעה קשות באמון הציבור בהוגנות ההליך המשפטי, שעה שפסלה מועמד מימין והכשירה מועמדים משמאל. אלו דברים כה פשוטים, עד שעולה הרושם ששופטי העליון אינם פנויים לחשיבה שאולי אינה מורכבת אבל חיונית לעשיית צדק.
השופטים סולברג ומינץ היו עקביים; סולברג הכשיר מימין ומשמאל, מינץ פסל מימין ומשמאל, אבל שאר השופטים פסלו רק מימין והכשירו משמאל. עכשיו ינסו מגיני העליון לטהר את השרץ בק"ן טעמים. אבל הנזק נעשה. מה שראינו אמש היה פוליטיזציה של המשפט, ולא צדק.
מהיכן מגיע כוחם של השופטים? מהעם שבחר להושיב אותם על כס המשפט כדי לשפוט בין איש לרעהו. אבל הציבור לא ביקש מהם להיות משגיחי הכשרות על השיח הפוליטי שלו, ולא הגננת שאמורה לשמור על נפשם הרכה של האזרחים מפני אמירות קשות.
אכן, בן ארי הביע דעות קיצוניות. גם עופר כסיף ולבטח ח"כים ערביים שאינם מקבלים את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אז מה? בניגוד לזעקות הנהי ובכי, הדמוקרטיה הישראלית חזקה ותוססת ויכולה בהחלט להכיל את בן ארי. בוודאי שכן. גם את הקיצוניים משמאל.
2. שימו לב לסעיף 7א בחוק יסוד הכנסת, שעל פיו נפסל בן ארי והוכשרו המועמדים הקיצוניים משמאל: רשימת מועמדים תיפסל, "אם יש במטרותיה או במעשיה או במעשיו של האדם... במפורש או במשתמע... שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות; תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל".
לטעמי, הסעיף הזה בעייתי, למעט הסיפא שלו. הדמוקרטיה צריכה לאפשר אמירות קיצוניות, אפילו קיצוניות מאוד. ככל שנאפשר לשיח להיות חופשי, נמנע אלימות בשוליים, מכיוון שכך נאפשר גם לשוליים להתבטא ולייצג את עצמם.
תמיכה במאבק מזוין היא קריאה לאלימות. זה הסייג היחיד שדמוקרטיה חזקה צריכה להחיל על המשתתפים בשיח הציבורי והפוליטי. ממתי אנחנו פוחדים ממילים? העם היהודי הוא עם של טקסטים, ובתוכם גם ביטויים קיצוניים וחריפים. אף פעם לא חששנו להתמודד עם אמירות קשות ולא השתקנו דעות בבית המדרש. פסילת דעות (ולא קריאה לאלימות) של יריבים פוליטיים היא התכחשות למסורת הפולמוס של עמנו.
3. אבל הדברים חמורים יותר. מדובר בשיפוט לפי אמת מידה כפולה ולא עקבית. כיצד אפשר לפסול את בן ארי ולהכשיר את בל"ד וכסיף – הרי עמדותיהם של האחרונים שוללות מן היסוד את זהות של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית?!
די לראות את העתירה של המפלגות הערביות נגד חוק הלאום כדי להבין שהם אינם מכירים בהנחות היסוד של הסעיף הראשון בחוק הלאום: לא "ארץ ישראל" אלא פלשתין, והיא לא מולדת היסטורית של היהודים, מכיוון שהם מהגרים שהגיעו ברובם מאירופה. "העם היהודי" אינו באמת עם אלא דת. לכל היותר, לאומיותו היא עניין חדש מאוד, ונעוצה בהתעוררות הלאומית באירופה במחצית המאה ה-19.
מכאן שאי אפשר לדבר על מימוש "הזכות הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית" של "העם היהודי". מכל העמים, רק לנו אין זכות להגדרה עצמית לאומית! מה זה, אם לא גזענות אנטישמית ושלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית?
ועדיין, אני אומר שיש לאפשר לאוחזים בדעות קיצוניות אלה, להתמודד בבחירות לכנסת ישראל. אבל אם למרות זאת, ביהמ"ש מתחשב בסעיף 7א, כיצד הוא יכול להתעלם מאינספור האמירות והפעולות נגד קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ולהתייחס רק לאמירותיו – קיצוניות ככל שתהיינה – של מיכאל בן ארי?
4. גזענות אינה חומר שאפשר להשתמש בו נגד האחד ולא להחיל אותה על האחר האומר דברים קשים לא פחות, אולי יותר. שנאה בין קבוצות הנמצאות במאבק פוליטי וצבאי, היא עניין ידוע. לא מדובר בתפיסה של גזע עליון המצוּוה להשמיד גזע נחות, אלא במלחמה.
האם היינו מאשימים את האנגלים במלה"ע השנייה בגזענות, על כך ששנאו את הגרמנים וקראו קריאות קשות נגדם? מי שעומד מול קבריה של משפחת פוגל הי"ד, מסוגל לומר דברים קיצוניים. חשוב תמיד לראות את ההקשר המלא שבו נאמרו הדברים.
האם ביהמ"ש העליון יפסול באשמת גזענות וקריאה לאלימות את פרק קל"ז בתהלים, ששם זעקו אבותינו גולי בבל כלפי שוביהם האכזריים שהתעללו בהם: "בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ; אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע"?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו