מערכת הבחירות הנוכחית מספקת בכל יום דרמות חדשות, ומטבע הדברים נחשפים בהדרגה גם מצעי המפלגות השונות, וכן התפיסות המדיניות, הכלכליות והחברתיות של חברי הרשימות והעומדים בראשן.
היתה זו מפלגת העבודה שחשפה לפני זמן מה את תוכניתה המדינית, "נתיבים להיפרדות", שבמסגרתה תוקם מדינה פלשתינית מפורזת ותופסק הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות. משמעותה המעשית של התוכנית היא לא פחות מהקפאת החיים של עשרות אלפי אזרחי מדינת ישראל.
רשימת כחול לבן חשפה גם היא את תוכניתה המדינית, שבמסגרתה תשאף לקידום הליך מדיני לשם "היפרדות מהפלשתינים". היא אף הצהירה שלא תקיים התנתקות שנייה או נסיגה חד־צדדית. אבל מתוך ה"לאו" אפשר לשמוע בבירור גם את ה"הן": נסיגות בהסכמה ופינוי יישובים בהחלט יהיו בעקבות "הסכמי שלום". עשרות אלפים עלולים להיות עקורים מביתם, תוצאת "הסכמי שלום" שכאלה.
דומה שראשי המפלגות השונות, בעיקר במרכז ובצידה השמאלי של המפה, חולמים חלומות מדיניים גדולים, הנובעים בעיקר ממשאלות הלב שלהם, ולא מחיבור למציאות בשטח. המצעים המדיניים, כפי שפורסמו, עלולים להביא לעם ישראל עוד גירושים כואבים, עוד סיכונים ביטחוניים, עוד פיגועים, עוד טרור והרוגים. את מחיר החלומות שלהם ישלמו אזרחי מדינת ישראל ותשלם ההתיישבות ביהודה ושומרון.
ישראל טרם החלימה לחלוטין מהנזקים הכלכליים והחברתיים שהביאה עלינו ההתנתקות, ומשלמת את מחיר המיליארדים שהושקעו בבניית הגדרות, בכיפת ברזל, בעלויות הגירוש עצמו ובפיצוי המתיישבים ועוד. המדינה לא תעמוד במחירי הרפתקאות מדיניות נוספות.
זה הזמן להסביר לכל ראשי המערכת הפוליטית, גם לאלו אשר יצטרכו לעמוד בלחצי הממשל האמריקני בפרוס "עסקת המאה" המתגבשת מייד לאחר הבחירות, שמה שדרוש לישראל, וגם לערבים, הוא שלום כלכלי וחברתי. הבנות והסכמות כלכליות פרקטיות, הנובעות משיתופי פעולה ומאינטרסים משותפים: לרווחה כלכלית, לשירותי בריאות, לתעשייה ולמסחר. שיתופי הפעולה האלה, שכבר מתרחשים בשטח יום ביומו, אולי לא יזכו את המנהיגים בפרסי נובל בשטוקהולם או בלחיצות ידיים מתוקשרות על מדשאת הבית הלבן, אבל יביאו לשגשוג כלכלי ולרווחה חברתית.
אזור התעשייה המשותף בברקן משמש זה מכבר מודל מרשים לשיתוף פעולה בין יהודים לערבים ואבן שואבת למקורות תעסוקה מקומיים לשתי האוכלוסיות. בהר חברון מצוי בשלבי תכנון בימים אלו אזור תעשייה דומה, ובו צפויים לקום מפעלים ועסקים פורחים לטובת תושבי אזור הר חברון, הנגב וכל המבקרים באזור. אזור התעשייה המתוכנן כבר מושך אליו התעניינות גדולה גם מצד אנשי עסקים בעולם כולו. העניינים הפוליטיים והמדיניים אינם נמצאים על השולחן ואינם פוגמים כלל בשיתוף הפעולה. הגדלת היצע התעסוקה באזורי תעשייה אלו תמנע גם שינוע של עשרות אלפי ערבים לעבודה בתוך ישראל, על כל הקושי והביורוקרטיה הכרוכים בכך, ותאפשר להם להתפרנס בכבוד בסמוך לביתם.
כמי שמכיר היטב את האוכלוסייה הערבית, עומד איתה בקשר יומיומי ושומע את הקולות בשטח, אני יכול לומר שמצוקתה אינה לאומית, אלא כלכלית־חברתית. מה שבאמת מעניין את תושבי האזור הוא הבריאות, הפרנסה וחיי רווחה ושקט. הצורך הזה אינו מקבל מענה מספק מן הרשות הפלשתינית. יתרה מכך, האוכלוסייה הערבית מנותקת מההנהגה ומביעה בה חוסר אמון מוחלט.
צו השעה הוא הרחבת שיתופי הפעולה גם לתחומי הבריאות, ההשכלה ולתחומים נוספים - והכל ביוזמות ישראליות ולא בינלאומיות. אם מדינת ישראל תדע להתייחס אל ההתיישבות ביהודה ושומרון כאל נכס ולא כנטל, כמנוף לשינוי ולא כחסם תהליכים, היא תבין כי ההתיישבות אינה מכשול לשלום, אלא הגשר שבאמצעותו יתממשו השלום הכלכלי וזה החברתי.
יוחאי דמרי הוא ראש המועצה האזורית הר חברון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו