בוורלי הילס הייתה כאן פעם

לוק פרי מת. בן 52, שבץ מוחי. עבור בני גילי, זה לא לוק שאיננו, אלא דילן. החתיך המתוסבך מהטלוויזיה, שגדל בלי אבא, התמכר לאלכוהול בגיל צעיר, וסיפר לנו על התבגרות שלא הכרנו.

30 שנה אחורה. אף אחד כמעט לא נוסע לחו"ל, אין אינטרנט או רשתות חברתיות. מתקשרים עם העולם הגדול דרך ספרים, סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה. אמריקה היא החוות של אופרת הסבון "דאלאס", ותיכוניסטים באמריקה הם "בוורלי הילס 90210". 

אף אחד מאיתנו לא חי חיים כאלה. אצלנו היו הולכים בבוקר לבית הספר עם סנדוויץ' מלחם אחיד, ואחר הצהריים משחקים בחוץ או הולכים לתנועת הנוער. בשכבה, חוץ מההורים שלי, ההורים של כולם היו נשואים. אין הומוסקסואליות, אלכוהוליזם, אין בולימיה ואנורקסיה, אין הריונות מחוץ לנישואים או איידס.

זאת אומרת יש, ברור, רק שאף אחד לא יודע. בשקט בשקט מרכלים על הילד של השכנים שמישהו טוען שראה אותו מתנשק עם בן בתל אביב. יש גם ילדה אחת רזה שלובשת שחור ולא אוכלת כלום. אבל גם אבא שלה גבוה ורזה, אז זה בטח גנטי.

ואז מדליקים את הטלוויזיה ופתאום - בום! יש עולם אחר. הם בגילנו, הצעירים האלה, והם מתבגרים במקום חם. חוץ מזה, אין יותר מדי דמיון. ובכל זאת, זה חודר: הבעיות שלהם עוזרות לנו להבין שמה שאנחנו חווים עמוק בפנים, זה לגמרי לגיטימי. היתה אמת בין הבלונד של קלי לשיער החלק־חלק של ברנדה.

ולאמת הזאת יש משמעות. היא אומרת לך שלא הכל ורוד, שאם מגרדים קצת את השכבה העליונה מגלים שלכל אחד יש פצע, שלא הכל מושלם. והיא מאפשרת לך גם לחלום, לא על קביעות בעבודה או תעודת הוראה כמו שאבא שלך חולם בשבילך, אלא את החלום להיות את, גם אם משלמים על זה מחיר.

השנים חולפות והדמויות ההן נעלמות מחייך. סדרות אחרות, נטפליקס, פייסבוק, מהפכת טיסות הלואו־קוסט, העולם פתוח. ואז, יום אחד, מופיע פרצוף מוכר ומתחתיו כתוב "מת". והכל צף, מה שהיינו, מה שרצינו להיות, מה שכנראה כבר לא נהיה לעולם.

כי אין כמו מוות של גיבור ילדות כדי להזכיר לך בן כמה אתה. אנחנו רואים את עצמנו מדי יום, לא ממש מסוגלים לעקוב אחר שינויים. אבל ההוא או ההיא מפעם, הם שעון החול שמופיע לשנייה על המסך ומזכיר לך שזה קצוב. והם אלה שמותם מעציב אותך לא בגללם, אלא בגללך.

זה לא דילן שמת, זאת התקופה ההיא שבה העולם היה חדש לנו. וגילינו אותו דרך מסך הטלוויזיה, בחוויות ובפחדים של אנשים אחרים. הם לא היו שחקנים, האנשים האלה. הם היו כל מה שאנחנו רצינו ופחדנו להיות במקביל. שבץ בגיל 52? אפילו בבוורלי הילס אי אפשר לעצור את הזמן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו