קל לדמיין מה היתה תגובת יפי הנפש ובכירי תקשורת השמאל אילו שלושת הרמטכ"לים היו מתאחדים במסגרת מפלגת ימין. איחוד בין ראשי מפלגות בעלות גוון דיקטטורי, שאין להן מוסדות וכל ההחלטות מתקבלות על ידי ראשי הרשימה ויחצנים. הכותרות היו ללא ספק "איחוד מתועב", "חונטה צבאית", "ניסיון הפיכה", "פשיזם ומיליטריזם". אולם כשהאיחוד משרת את השמאל, מדובר ביום חג, בהתרוממות רוח ובהתרגשות מופגנת. הצביעות מאז ומתמיד שימשה כלי עבודה עיקרי בשירות השמאל המתחסד.
סביר מאוד להניח שאם הציבור הנבון ימנע מהרמטכ"לים להרכיב ממשלה, הם לא יישארו ח"כים אפילו דקה. אין ייתכנות שגנץ, אשכנזי ויעלון יתרוצצו במסדרונות הכנסת לקושש קולות כדי להעביר הצעות חוק ולא ישרתו כחברים בוועדות הכנסת. באין שלטון, עדיף ממון. אופורטוניזם מזוקק.
צביעות התקשורת בולטת על רקע התגובות לאיחוד במפלגות הימין, איחוד שנועד להגן על ארץ ישראל ועל שלמות ירושלים מפני חסידי השלום ההזוי, שלום קטלני שהובל בעבר על ידי רמטכ"לים שהתבררו ככישלונות פוליטיים מובהקים. את הסכמי אוסלו ממשלת שמאל העבירה באמצעות חברי כנסת ממפלגות ערביות, אך לדידם אנשי עוצמה יהודית מנועים מלממש את אמונתם. יישר כוחם של הרב פרץ וסמוטריץ', שגילו תבונה ואומץ לב גם מול תמימים, מתחסדים ורקדני "מה יפית".
מערכת הבחירות הולכת ומידרדרת אל תהומות שלא הכרנום. דלדול מובהק של הפוליטיקה. מתקבל רושם שיש מועמדים המשוכנעים שרוב אזרחי ישראל הם עדר חסר תבונה, שילך שולל אחרי השמצות, הכפשות וסיסמאות חלולות. תרבות הרייטינג הקלוקלת השתלטה על המרחב הציבורי וסחפה רבים אל רדידותה.
הדוגמה הבולטת למפולת היתה השתלחות גנץ בראש הממשלה. תגובה קטנונית ורופסת, מייד לאחר שכלי תקשורת הציגו אותו כפלגיאטור. נאומו בחדר צדדי במינכן בפני עיתונאים היה העתקה כמעט מילה במילה מדברי ראש הממשלה. במקום להודות בטעות, להזיז הצידה, ומייד, את היועצים קלי הדעת שהכינו לו נאום מועתק, הוא בחר להשמיץ את ראש הממשלה. ברוח תגובת השטנה שלו, ברצוני להזכיר כי בזמן שאני סיכנתי את חיי בימי קרב ברמת הגולן, גנץ שיחק בג'ולות ובגוגואים, ובעת שנפצעתי קשה במלחמת יום כיפור בקרבות הבלימה בסיני וטובי חברי השריונאים שילמו בחייהם, גנץ כנראה הסתער על פרות סוררות במושב.
לנמיכות מערכת הבחירות יש כמה הסברים. כדי לנהל מערכת בחירות רצינית ומכבדת, נדרשים מועמדים בעלי עמדות אידיאולוגיות הנשענות על ערכים ועל חזון. השמאל כבר שנים לא מצליח להציג חזון. רבים מהמועמדים מנוהלים כמריונטות על ידי יחצנים. מטבע היחצנות שתתמקד בקנקן ולא במה שיש בו, בשקר הסקר ולא בעומק המחשבה, בשיקולים טקטיים קצרי מועד ולא באסטרטגיה מרחיקת ראות. התוצאה היא שמערכת הבחירות נראית כמו התגוששות בין ניירות אריזה מצלופן לפני שהם נזרקים לסל המיחזור.
חשוב להפנים שמערכת בחירות אינה זירת איגרוף, שבה מנצח מי שנותן יותר מהלומות. הבחירות מוכרעות על ידי אזרחים חופשיים שבכניסה לתא הקלפי עונים לעצמם על השאלה: האם הממשלה הקיימת היטיבה איתם, שיפרה את איכות חייהם, חיזקה את ביטחונם, שירתה את תקוותם ואמונתם ועתידה לממש את ציפיותיהם? גובהו של המועמד, חזותו, גסות לשונו והמקומות שבהם טמן את ראשו לא מעניינים. אם הימין חפץ בניצחון - נבחריו, ובמיוחד ראש הממשלה, חייבים להפשיל שרוולים, לעבור מעיר לעיר ומיישוב ליישוב, ולשכנע שהם עמדו בציפיות האזרחים. ההצלחות המדיניות מרשימות, עוצמת ישראל ידועה לכל, אולם אין תחליף לקשר הבלתי אמצעי עם האזרחים. יש לימין סיבות רבות להתפאר בהישגים חברתיים ובהגשמת חלומות שנראו לפני שנים דמיוניים בלבד.
קשה להתנבא באשר לתוצאות הבחירות. נדרשים עבודה קשה, כושר שכנוע מעולה, הסברה חכמה ופנייה לאזרחים מעל לתקשורת, שברובה עוינת את הימין ומגויסת לטובת החברים שלה בשמאל־מרכז. למען העתיד יש לקוות שתבונת הרוב תנצח, שהרי ליהודים אין מותרות להמר על עתידם. מדינת ישראל אינה שפן ניסיונות עבור פוליטיקאים מתחילים, עם כל הכבוד לעברם הצבאי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו