אסור שמערכת הבחירות המתלהטת בארץ תעלים מעין התפתחות מטרידה, התופסת תאוצה במערכת הפוליטית בארה"ב: מאבקו של השמאל הרדיקלי בשורות המפלגה הדמוקרטית להענקת לגיטימציה משפטית וציבורית לתנועת ה־BDS האנטישמית.
לאחר ש־26 מדינות ברחבי ארה"ב כבר אימצו חקיקה המאפשרת להטיל עונשים על פעיליה ומקדמיה של התנועה, הגישו ארבעה חברי סנאט רפובליקנים הצעת חוק כלל ארצית נגד ה־BDS. אף על פי שהצעת החוק זכתה לתמיכה נרחבת גם בקרב הנציגים הדמוקרטים, מעוררת הסוגיה ויכוח סוער במפלגה הדמוקרטית, השולטת בקונגרס שאמור לאשרר את החוק. נציגי השמאל הרדיקלי בסנאט - ובעיקר ראשידה טלאיב "הפלשתינית" ואילהאן עומאר ילידת סומליה - פועלים נמרצות להכשלת החקיקה נגד ה־BDS בטענה שהיא עומדת בסתירה לחופש הביטוי ולחופש הפוליטי המעוגנים בחוקה האמריקנית. מתנגדי החקיקה, שהצליחו להכניס לקונגרס סדר יום אנטי־ישראלי קיצוני, סבורים שתמיכה בחרם על ישראל היא דעה פוליטית לגיטימית.
"זו ארה"ב, וכאן החרמה היא זכות וחלק מהמאבק ההיסטורי למען חופש ושוויון", סיכמה טלאיב את עמדת מתנגדי החוק, וצייצה בטוויטר שתומכי החקיקה נגד ה־BDS "שכחו איזו מדינה הם מייצגים". הרמיזה לחוסר נאמנות כלפי ארה"ב - או לנאמנות כפולה לארה"ב ולישראל - מתכתבת עם המיתוס האנטישמי של "הנאמנות הכפולה", המיוחסת באופן מסורתי ליהודים. גם אם טלאיב לא כיוונה לכך מפורשות, הרי שההאשמה מסוג זה - הנאמרת בהקשר למאבק בישראל מפיה של ערבייה־אמריקנית הרוקדת עם דגל פלשתין לאחר ניצחונה בבחירות לקונגרס - אינה משקפת בורות, אלא במקרה הטוב צביעות ובמקרה הרע אנטישמיות.
ההגנה על תמיכה או קידום ה־BDS כחלק מזכויות היסוד של האמריקנים, כבר הצליחה לעורר ויכוח סוער בשורות המפלגה הדמוקרטית, שיש בה מי שרואים ביוזמת החקיקה הרפובליקנית ניסיון לסכסך בין האגף הפרוגרסיבי לבין "הזרם המרכזי" במפלגה. הסנאטור היהודי העצמאי ברני סנדרס, שהתמודד על מועמדות הדמוקרטים לנשיאות ארה״ב והצטרף למתנגדי החקיקה, הסביר: "גם אם איני תומך ב־BDS, עלינו להגן על זכותו החוקתית של כל אמריקני להתגייס לפעילות פוליטית. ברור לי שחקיקה כזו תהווה הפרה של התיקון הראשון לחוקה האמריקנית".
כידוע, התיקון הראשון אוסר על הקונגרס להעביר חקיקה שתפגע בחופש הביטוי ובחופש המחאה הפוליטית. בזכותו מתאפשרת גם פעילות הסתה חופשית למדי בארה"ב, מצד גורמים וגופים גזעניים ואנטישמיים אחרים, דוגמת ה"קו קלוקס קלן". לפני פחות מ־100 שנים, ב־1924, עלתה בוועידת המפלגה הדמוקרטית הצעה לגנות את התנועה הגזענית ואת פעולותיה האלימות. ההצעה נדחתה, בין היתר בהתייחס לתיקון הראשון של החוקה. עד היום, רק פעילות טרור של ארגונים גזעניים מהווה בארה"ב בסיס לנקיטת צעדים על ידי המשטרה.
ללא קשר להצלחת הליך החקיקה נגד ה־BDS בבתי הנבחרים האמריקניים, יש להציג בפני דעת הקהל בארה"ב את הדמיון הרב שבין תנועה זו לקו קלוקס קלאן. נוסחת ההסברה צריכה להיות BDS=KKK: שתי התנועות אנטישמיות וגזעניות, וגם אם בסופו של דבר יוחלט שאין לאסור את פעילות ה־BDS, למרות מצעה האנטישמי וקשריה עם ארגוני טרור, הרי שמקומה הוא לצד ארגוני שנאה גזעניים בשוליים המסוכנים של החברה האמריקנית, ולא בתוככי הזרם המרכזי, לבטח לא במפלגה הדמוקרטית.
צריך להיות ברור: ה־BDS אינו ארגון חרם, אלא תנועה הדוגלת במניעת זכותם של היהודים להגדרה לאומית עצמאית ובחיסולה של מדינת ישראל. זהו המשכו הישיר של המאבק הערבי־מוסלמי בקיומה של מדינה יהודית בא"י. לא מאבק לסיום ה"כיבוש", לא נגד "התנחלויות", אלא "מהים עד הנהר, פלשתין תשוחרר". חברותם של יהודים ובעלי אזרחות ישראלית בתנועה הזו אינה מעקרת את אופייה האנטישמי. לאורך ההיסטוריה היו ויהיו גם אוטו־אנטישמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו