"לסרב מעתה והלאה להעביר בשידור חי, ללא תיווך עיתונאי, את מסריו של נתניהו", קרא עוזי בנזימן ב"העין השביעית", וסיכם את מתקפת הזעם העיתונאית על "המתח חסר ההצדקה" ועל "המופע הציני" של רה"מ. לכאורה, תגובה לגיטימית על מה שנראה כ"הפקעה" של רצועת מהדורות הערב להעברתו של מסר באופן "חד־סיטרי".
אני שותף לרצון לראות את נתניהו פותח את הופעותיו התקשורתיות לשאלות. אבל ההיסטריה הפנים־עיתונאית סביב "הספין הדמגוגי" שלו מאולצת. יש מקום גם לאירוע מסוג זה. להפך, דווקא בכל הקשור לחקירותיו, בפרט לקראת פרסום החלטת היועמ"ש, הצהרה "חד־סטרית" עשויה להיות אלגנטית יותר, ואולי אף הגונה פי כמה כלפי הציבור ואפילו כלפי העיתונאים: לא נכנסים לקרקס התנצחויות; זה התוכן - אתם רשאים לעשות בו כרצונכם, לשדר, לערוך, להגיב, לדון, לפרשן, לתקף ולהפריך.
זה בדיוק מה שיכול היה לקרות מרגע שכבתה המצלמה בבית רה"מ. אבל 80 אחוזים מנתח התגובות התקשורתיות הוקדשו לשיח נרקיסיסטי של אנשי התקשורת על עצמם; כלומר לסימפוזיון בלתי פוסק על תפקודם, על מעמדם ועל "חובתם הדמוקרטית", במסגרת קומפלקס יחסיהם עם רה"מ, שאין דרך אחרת לתארו מאשר תסביך אדיפלי. כי תמיד, איכשהו, מסתכמת ההתבוננות הפנימית של העיתונאים - על "תפקידנו בעידן נתניהו" - בתפיסתו של "ביבי" כאיום המשמעותי הגדול ביותר עליהם בתחרות על דעת הקהל.
נתניהו // צילום: רויטרס
קשה להבין בדרך אחרת ביטוי קשה נוסף של בנזימן, שבאופן לא ממש מפתיע חמק מתחת לרדאר: נתניהו "מנצל את מעמדו כדי לשטוף את מוחו של הציבור". לא בטוח שיש מגדל מספיק גבוה עבור האירוניה. זה לא רק מופרך באופן כללי ביחס לתקשורת, שבעידן התחרות הרב־ערוצית והרשתות החברתיות הפכה למנגנון שטיפת מוחות "על סטרואידים"; זה נכון בפרט ביחס לנתניהו, שאפילו גדולי מבקריו מקרב העיתונאים מודים, לא אחת בגלוי ולציטוט, באובססיה החולנית כלפיו.
כציבור, אני מתפתה להיעלב כשמציגים אותי כעיסת פיגור פאסיבית, שאינה מסוגלת להפעיל שיפוט ביקורתי ביחס למסרים המועברים אליה. אבל זהו ככל הנראה ביטוי למצוקה: מה עוד נותר לתקשורת דעתנית לעשות מול מנהיג עוצמתי, שבחמש דקות מול מצלמה ו־200 מילים מצליח לחולל מה שאוקיינוס של פובליציסטיקה מושחזת ואלפי שעות פאנלים טלוויזיוניים לא מצליחים לעשות כבר יותר מעשור? הדרך היחידה של העיתונאים להיחלץ מהדיסוננס הקוגניטיבי היא להגדיר את נתניהו כ"שוטף מוחות" ולארגן את תפיסת העצמי - המקצועית והאזרחית - סביב תפקידנו כ"מקדם ההגנה" של הציבור.
למען ההגינות נציין, שחלק כלשהו מהדיון עסק בכל זאת בסוגיה שעליה דיבר נתניהו, כלומר בעימות שהוא תבע לכאורה לקיים מול עדי המדינה. אבל בדרך פלאית, גם לכאן הזדחלה ה"קונספציה". בין שלל הטיעונים המשפטיים נגד עימות, בחר פרופ' מרדכי קרמניצר להדגיש ב"הארץ" את "היתרון המובהק של נתניהו על העדים בתחום הרטורי", כלומר את העובדה שהוא מיטיב להציג את עמדותיו, והוסיף, תחזיקו היטב: "כפוליטיקאי מנוסה, השקר מבחינתו הוא כלי עבודה". אם בתקשורת הוא "שוטף מוחות", אז בזירה המשפטית הוא "שקרן"; לכן צריך בשתי החזיתות לתווך, להגביל ואם אפשר גם להשתיק אותו. אבל הררי ההבלים לא מצליחים להסוות; הבעיה שלהם מול נתניהו היא אחת: הוא משכנע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
