כבר הותשנו מהבחישה בשתיקתו של הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, וקלישאות אינספור נשפכו במאמצים להסבירה ("שתיקה רועמת", "מים שקטים", "דממת אלחוט"). דומה שגנץ מותח עד לקצה את גומיית הציפיות, וההמתנה למוצא פיו אינה מותירה מרחב ליותר משני תסריטים. מה כבר יכולה להיות אחריתה? או אכזבה והתרסקות, או הפתעה והתרוממות.
ברי לכל, שמרגע שיטפס קוממיות על מדרגות הפודיום, ישתנה הכל - על אחת כמה וכמה אם ינקוט עמדה של ממש, כזו המעוגנת בעולם המושגים של הפוליטיקה הישראלית: ימין או שמאל, ניצי או יוני, שוק חופשי או אַסְדָּרָה (רגולציה). בו ברגע ייצא מרדיוס החימום של הקונצנזוס לשדה המוקשים של הדיסנסוּס הישראלי, מרחב אי־ההסכמה, שלאף אדם חושב, קל וחומר פוליטיקאי, אין רשות מוסרית להימלט ממנו. מותר לצפות לכך ממצביא מהולל, שיוקרתו מושתתת על עברו כלוחם עשוי ללא חת, שירהיב עוז לעבור משדה הקרב הממשי אל עולם המחלוקות הרעיוניות, אל זירת הפולמוס, שפירושו, ביוונית, מלחמה; מלחמת הדעות.
נכון לרגע זה, גנץ עוד שותק, בקושי מציץ מהצריח, מתחפר. מתבקש לומר: בורח מפולמוס, כלומר משתמט. אבל שתיקתו של גנץ אינה רק תקופת המתנה בדרך למוצא פיו, והיא לא רק כלי להבניית דריכות לקראת פה נפער וצאת בת־קול. השתיקה, הנוכחת והמופגנת כל כך, היא ככל הנראה המסר. גנץ ויועציו מסתייעים בשתיקה כדי להעמידו, למשך זמן רב ככל הניתן, מחוץ למדמנה הפוליטית, ואולי אף מעל לרפש ולסחי של מרוץ הבחירות. דבר ממלחמת הכל בכל לא דבק בו - לא בוץ, לא שריטה ולא צלקת. כשכבר יֹאמר דבר מה, אולי זה גם לא ישנה. אפילו יהיה זה מלל פחוּת ערך ודל משמעות. נניח שידקלם, כצפוי, הכרזות חלולות על "צעדים אמיצים תוך מחויבות לביטחון" או "חיזוק הכלכלה החופשית תוך הגנה על החלשים". אין לכך כל חשיבות. המומנט הדרמטי, לא הנאום, הוא הטיעון: הוא יגיח מלמעלה, נקי וללא רבב, ויתגלה למולנו רענן כל כך, סמכותי כל כך, שקול ואצילי כל כך, בוודאי בהשוואה למתגוששים בבוץ תחתיו.
גנץ עשוי ללמוד די מהר, שגם הטריק הדלוח הזה כבר נשחק. יש אצלנו בשכונה עוד כבוד למתקוטטים, שמוכנים להפשיל שרוולים, ללכלך את הידיים ולהילחם. אני מעדיף אותם, עם המניפולציות הזולות והסיסמאות התפלות, עם הסרטונים והמסרונים הטורדניים, עם דפי המסרים והספינים הבלתי־נלאים. אני מעדיף אותם על פני הגנרל הדומם; הם, לכל הפחות, מדברים.
גם תומכי נתניהו הרבים, ואני ביניהם, לו נדרשו ברוח האופנה העכשווית לבחור בין בני גנץ לאבי גבאי, היו הולכים עם גבאי. מפני שהוא, בניגוד לגנץ, לא מגיע בידיים ריקות, ולא מחכה לראות איזו עמדה "נכון" או "משתלם" לדגמן. התעלמו לרגע משפל המנדטים של המחנה הציוני - גם הליכוד ידע ימים רעים. מהבחינה הדמוקרטית, המהותית, אבי גבאי צודק: המאבק הוא בינו לבין נתניהו. גנץ אולי גיבור במנדטים, אבל הוא נמושה אידיאולוגית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו