קל להצביע על ההתייקרויות בעולם ועל היחלשות השקל כסיבות לעליות המחירים הקרובות - אבל זה לא מדויק • לממשלה יש מה לתרום בעניין, ובינתיים הציבור משלם
בארץ ובעולם האינפלציה הנמוכה נחשבת מדאיגה. היא מצביעה על הירדמות מסוימת של השווקים, והבנקים המרכזיים מנסים לעורר אותם באמצעות ריבית נמוכה. והנה, השבוע התבשרנו כי "אסם" תייקר שליש ממוצריה בשיעור של עד 4.5%, מחירי החשמל יעלו בשיעור של עד 8% ויותר, חברות הסלולר מעדכנות את מחירי החבילות בעשרות אחוזים ולקראת 2019 גם הארנונה תתייקר. כולנו ניצבים בפני גל התייקרויות שלא ידענו כמותו בשנים האחרונות, שבהן התרגלנו ליציבות במחירים.
חלק מההתייקרויות קשור לתהליכים עולמיים וחלקם קשורים במשק הישראלי. עליית מחירי החשמל, למשל, נובעת מהתייקרות מחירי הגז, ולראשונה זה זמן רב, גם מהיחלשות השקל מול הדולר והיורו. אך כאמור, גם לממשלה יש חלק בכך. בתחומים רבים מכסים הוזלו והשוק נפתח לתחרות, אך מבנה השוק הישראלי עדיין ריכוזי מדי; עדיין נהוגות אצלנו מכסות ייצור, אלו שמשרתות מועצות חקלאיות ויצרני מזון, או במילים מוכרות יותר - ברית מועצות. למרות שכבר ידוע שתמיכה בחקלאים וביצרנים יעילה יותר כשהיא נעשית באופן ישיר מהממשלה ליצרן, ולא ממומנת מחוסר תחרות ומכיסי הצרכנים, הממשלה לא מצליחה להיפטר מאותן בריתות ישנות.
קל מאוד להסתתר מאחורי "הנעשה בעולם", אך לנו יש עוד הרבה מה לעשות כדי להיות תחרותיים יותר וליהנות דווקא מהמחירים הנמוכים בעולם, שבאופן כללי שרוי במיתון והמחירים בו אינם גואים. התוצר הלאומי הגולמי (התל"ג) המצרפי של העולם עמד בשנה שעברה על כ־75 טריליון דולר, שארה"ב אחראית לרבע ממנו (כ־19 טריליון דולר). במילים אחרות, 4.3% מאוכלוסיית העולם ייצרה 25% מסך התוצר העולמי. אם נוסיף לכך את התל"ג של סין, שאחראית ל־15% מהתל"ג העולמי ואת ארבע הכלכלות הגדולות באירופה - גרמניה, בריטניה, צרפת ואיטליה, שאחראיות לעוד 15% מהתל"ג העולמי - הרי נגיע לפחות ל־55% מהתוצר העולמי. אוכלוסייה של כ־2 מיליארד איש אחראית לרוב התוצר של 7.5 מיליארד. ישראל, המהווה כעשירית האחוז מאוכלוסיית העולם, אחראית ל־0.4% מהתוצר העולמי.
לכך יש להוסיף את צמצום הילודה במדינות האחראיות למרבית התוצר העולמי. בארה"ב נרשמת ירידה של כ־200 אלף לידות בשנה בכל אחת משש השנים האחרונות. כיום הממוצע שם עומד על 1.8 יילודים לאישה, בגרמניה רק 1.4 וביפן פחות מ־1. בישראל, אגב, רמת הילודה עומדת על 2.9 לידות לאישה, כפי שהיה בארה"ב בשנות ה־50 של המאה הקודמת. במקביל נרשמת עלייה משמעותית בתוחלת החיים במדינות המערב.
אז מה זו באמת צמיחה?
המרדף האובססיבי משהו אחר הצמיחה והחשש הגדול מפני דעיכתה בעולם, מחדדים את השאלה האם היא באמת כל כך נחוצה. אלא שהתהייה הזו עולה בעיקר מצד הדיוטות שלא ממש מבינים את משמעות הצמיחה, ולכן גם את השאלה עצמה. במציאות הנוכחית, צמיחה היא כמעט האינדיקטור היחיד ליכולת החזר החובות של משקי הבית ושל המדינות בכלל. ברמת משקי הבית, כשאנחנו נוטלים הלוואות אנחנו למעשה מניחים שבעתיד הקרוב נרוויח מספיק כדי לעמוד בהחזרים שנטלנו. ברמת העסקים - קבלן שבונה בניין, או בעל עסק שרוכש משאיות ומכונות ושוכר עובדים, עושה זאת מתוך הנחה שהוא עומד לצמוח וכך לממן את ההתחייבויות שיצר.
כך גם הממשלות. אם לא תיווצר הצמיחה שחזינו, הרי לא נוכל להחזיר את החובות ובכך נחולל משבר אשראי. מצד שני, אם לא ניטול הלוואות לא נוכל לייצר צמיחה. בדוגמה הפשוטה ביותר, קבלן לא יכול לבנות מיזמי נדל"ן מכספיו האישיים. הוא אמור לגייס כסף כדי לממן את בניית הפרויקט שהוא עומד למכור, ולקוחותיו מגייסים כסף כדי לרכוש ממנו חלקים מהמיזם. כשמבינים את המנגנון הכלכלי הזה עולה השאלה עד כמה ניתן לייצר. האם אין לזה סוף?
חלק הולך וגדל מהמסחר כיום מתבצע ב"משאבים רוחניים", בידע. מכשיר הטלפון הנייד הוא לכאורה משאב פיזי, אך עיקר העלות היא הפיתוח והידע המושקע בו. חברות הענק פייסבוק, גוגל ומיקרוסופט לא מייצרות מוצר פיזי, ובוודאי לא נטפליקס וחברות התוכן. כך ששאלת המשאבים המתכלים - מקבלת תשובה חדשה להסברים הישנים, כגון מציאת מאגרי אנרגיה חדשים.
ייאוש מהעולם הפיננסי
בעשור האחרון הריבית נמצאת בשפל היסטורי בארץ ובעולם בכלל. זוהי למעשה תרומת הבנקים המרכזיים למלחמה הנואשת בשיעור הילודה המצטמצם, שבין היתר מביא לצניחה בשיעורי הצמיחה. הבנקים מנסים למנוע משבר אשראי על ידי הורדת מחיר הכסף ועידוד הצמיחה, באמצעות נטילת הלוואות חדשות שיביאו להשקעות. אבל עד מתי הכלי הזה, הריבית, יוכל להיות אפקטיבי במלחמה הזו בצמצום הצמיחה? הבנקים בעולם יודעים שהם לא באמת יכולים לשרת את הבנקים המרכזיים בהצפת השוק בכסף, גם אם הם מגייסים אותו בזיל הזול. הם מוכנים להפיץ את הכסף לשוק, אבל רק בפרמיה גבוהה מאוד, שתצמצם את הסיכון שנובע מהגידול העצום באשראי הפרטי והעסקי. אם בעבר הממשלות היוו את עיקר סיכוני האשראי לכלכלה, הרי שכיום משקי הבית והעסקים מובילים את רמת הסיכון.
כאמור, הבנקים מתמחרים את האשראי הגואה בפרמיה גבוהה מאוד. בעבור עסקים המעוניינים לגייס כסף כדי לצמוח, החלופה המתבקשת לבנקים היא הבורסה. זו כמובן גם החלופה של המשקיעים, שלא מקבלים מענה לחיסכון בבנקים.
אלא שהבורסות מצוידות בחוכמה גדולה יותר מכל רגולטור - חוכמת ההמונים. וכיצד אלה רואים את המצב? ובכן, 2018 לא משדרת אופטימיות גם מהזווית הזו. ירידות המדדים בעולם (והעליות המינוריות במקרה הטוב) מצביעות על כך שגם הבורסות אינן מצליחות לייצר חלופה ראויה לאשראי הבנקאי היקר ולתשואות הנמוכות. לכן לא פלא שבהמלצות אנליסטים להשקעה, האפיקים הפיננסיים אינם מובילים. הכיוון הוא חברות תרופות, אלקטרוניקה וחברות ידע.
הפנייה של חלק ממשקי הבית בישראל להשקעות ריאליות, בעיקר בנדל"ן, היא חלק ממגמה עולמית - בעיקר מגמתם של אותם 2 מיליארד איש, שבייאושם מהעולם הפיננסי פנו להשקעות שיספקו להם ביטחון פנסיוני. קרנות הפנסיה יצטרכו להמשיך לעדכן את התשואות שלהן כלפי מטה ולצמצם את הקצבה החודשית של הפורשים, בהתאם להמשך צמצום הילודה והעלייה בתוחלת החיים.
באירופה בוחרים למעשה לכסות את הבעיה במכסות מהגרים שיתרמו לצמיחה. ביפן מתקשים לעשות זאת ונאלצים לחתוך ברמת החיים, אך נראה שהבעיות החברתיות הנובעות מההגירה ימשיכו להתגמד מול הלחץ להשיג עוד ידיים עובדות ולספק מענה לאשראי העצום הניצב בגאון מול הצמיחה המידלדלת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו