ביום ראשון פורסמה כאן, במדור הדעות של "ישראל היום", קריקטורה מאת רוני גורדון. הופיע בה לוחם צה"ל אוחז בנשק, ועל גבו מטפסים שלל שדונים כחלחלים, מהאיחוד האירופי ועד ה־BBC, מבית הדין הבינ"ל בהאג ועד הפצ"ר. מנכ"ל "שוברים שתיקה", אבנר גבריהו, הזדרז לצייץ צילום של האיור, ולצידו גלויה אוסטרית נודעת מ־1919, שבה נראה חייל גרמני הנדקר בגבו על ידי יהודי. "ב'ישראל היום' אין דבר כזה ניאו־נאצי מדי", הוסיף.
הדמיון החזותי אמנם קשה להכחשה: בשני האיורים נראים לוחמים אוחזים בנשק, מבטם ונשקם פונים שמאלה. וכפי שיודע כל תועמלן, לא צריך יותר. הרשת געשה. ההשוואה הופצה כצפוי גם באנגלית, הפעם על ידי פעילת "בצלם". גם היא וגם גבריהו, אגב, לא סמכו על כושר ההיסק של עוקביהם. בלי להתבלבל, הטיחו השניים ב"ישראל היום" את הכינוי "דר שטירמר", שבועון התעמולה הנאצי.
לא בטוח שיש טעם לכבד את המסר הפשטני והנואל הזה בוויכוח. פשטני - משום שהוא מתבסס על דמיון שטחי בין שני איורים, כדי לשכנע שהם דומים גם במהותם ובכוונתם; נואל - לא רק מפני שהוא לוקה בדמוניזציה מופרעת, אלא משום שההשוואה בין שתי הקריקטורות היא מניפולטיבית.
האם באמת צריך להסביר את ההבדל בין הרוע הצרוף של מיתוס "סכין בגב האומה" לדימוי של לוחם צה"ל הנאלץ לערום על גבו בשטח, באופן מטאפורי, את משקלם הכבד של שיקולי משפט, דיפלומטיה, תקשורת, והפולמוס על מוסר לחימה? מה בין ביקורת זו - לגיטימית ושכיחה בשיח הביטחוני בישראל - לבין תעמולה אנטישמית המסמנת מיעוט דתי כאויב העם? ברור שכלום; אבל זו לא הנקודה. תכליתה של ההשוואה היא לסרס חשיבה ביקורתית: אם הקריקטורה "אנטישמית", אז להסכים לעמדה המובעת בה זה להיות קצת אנטישמי גם כן. מבחינתם, אי אפשר להסכים עם "ישראל היום", בלי להיות טיפה "נאצי".
זוהי בדיוק טכניקת הפרופגנדה של "שוברים שתיקה": נוטלים דימוי בעל עוצמה חזותית ואפקט רגשי, למשל תיאור של חיפוש לילי בבית משפחה או התעמרות לכאורה בעובר אורח פלשתיני. מוציאים את האירוע מהקשרו, מאפיינים אותו כ"עדות" - כלומר, כפיסת אמת ש"הודלפה החוצה" למרות המאמצים "להשתיקה", מעמיסים עליה רוטב של אסוציאציות היסטוריות, ואז משתמשים במוצר הסופי כדי לצבוע באופל זדוני את צה"ל, ומכאן את הישראלים כולם ואת מדינת ישראל.
כל אחת מעדויות "שוברים שתיקה" היא גלויה אוסטרית, קריקטורה של רוע קטן (חייל) המייצג ישות מרושעת גדולה (הצבא). כל אחת מעלילות "שוברים שתיקה" תורמת נפח לסימונה של ישראל כמשטר הרשע האכזרי ביותר מאז, נאמר, הנאצים; ואם לא הם, אז הצרפתים באלג'יריה; ואם לא הם, אז אמריקנים בווייטנאם.
גבריהו ו"שוברים שתיקה" אלופי פרופגנדה: הם יודעים שדי בדמיון שטחי, חיצוני, כדי לייצר מראית של רשע טהור. הם גם מבינים היטב על איזה מיתר רגשי פורטת הדמוניזציה המופרעת של צה"ל ושל ישראל ברחבי העולם. אבל "ישראל היום" הוא הבעיה שלהם. בסדר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
