המשבר הפוליטי שאליו נקלעה ישראל בסוף השבוע שעבר הותיר לפי שעה את העולם הערבי אדיש וחסר עניין. אפשר שהדבר מלמד שהערבים אינם מצפים שהבחירות הבאות בישראל יביאו לשינוי כלשהו במאזן הכוחות ובהרכב הממשלה, אבל דומה שמרביתם כלל לא מייחלים לשינוי כזה.
המשיח עוד רחוק, אבל אנו בעיצומו של תור זהב ביחסי ישראל והעולם הערבי. ממדינות המפרץ ועד לצפון אפריקה, רבים בעולם הערבי שוב אינם רואים בישראל גורם עוין או נטע זר, אלא שחקן אזורי בעל משקל, שאפשר לשתף עימו פעולה ואף להישען עליו בעת הצורך. למדינות אלה יש סיבה ברורה להעדיף יציבות פוליטית והמשכיות שלטונית בישראל: הן מוטרדות מהסכנות האזוריות, ובראשן איראן, שמולה פועלת ישראל בתקיפות יחד עם וושינגטון.
הפוליטיקה הפנים־ישראלית מעולם לא עניינה את מדינות ערב, והן התקשו להבין את הדינמיקה המניעה אותה. מאז החלו להירקם קשרים בין ישראל לעולם הערבי, חיפשו השליטים הערבים אחר מנהיגים ישראלים שנתפסו בעיניהם אמינים, מחויבים למטרה ובעלי עוצמה ומעמד מבית.
כך, למשל, לא הסתיר אנואר סאדאת, נשיא מצרים, את רצונו בניצחון של מנחם בגין בבחירות 1977 ולאחר מכן בשנת 1981. זאת, למרות העובדה שהמתחרה שמעון פרס נתפס בישראל ומחוצה לה כמתון ורך יותר במרבית סוגיות החוץ והביטחון שעמדו על הפרק. סאדאת חיפש שותף אפקטיבי ומחויב, גם אם לא בהכרח נוח וקל להשגה, שאיתו אפשר "לעשות עסקים" ושעל מילתו אפשר לסמוך. שותף כזה הוא מצא, כאמור, במנהיג הימין.
גם חוסיין, מלך ירדן, לא הסתיר את שביעות רצונו מניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות בישראל בשנת 1996. הוא לא יכול היה לסלוח לשמעון פרס על שרקח מאחורי גבו, יחד עם יאסר ערפאת, את הסכם אוסלו, שאותו תפס כאיום על יציבותה של ממלכת ירדן.
בלי קשר, שקוע העולם הערבי עד צוואר בבעיותיו מבית, ולמרבית מדינות ערב אין הכוח והיכולת להרים ראש ולעסוק בבעיות ובצרות של אחרים. אין פלא כי הן איבדו זה מכבר כל עניין - ובעיקר סבלנות - בשאלת הסכסוך הישראלי־פלשתיני, וכל מבוקשן הוא להסיר סוגיה זו מעל לסדר היום האזורי ולמנוע ממנה להפוך למכשול בדרך לשיפור יחסיהן עם ישראל. משום כך הן נכונות לתת ידן למאמצים לקדם פתרון לסכסוך שיהיה מקובל על ישראל ועל הערבים, גם אם לא בהכרח על ההנהגה הפלשתינית.
דוגמה למגמות אלה נמצאה במהלך סבב האלימות האחרון בעזה, שהוביל להתפטרותו של שר הביטחון אביגדור ליברמן ולקריאה לבחירות מוקדמות. שום מדינה ערבית לא מיהרה להתייצב לצד הפלשתינים ונגד ישראל, ומרביתן ביקשו להשיב את הרגיעה לאזור.
מיותר לציין שבעולם הערבי איש אינו קונה את הכרזות הניצחון של חמאס, ולא רבים מתרשמים במיוחד מקולות הנהי בישראל בדבר שחיקת כושר ההרתעה מול יריביה. אחרי הכל, כשנגמרות חגיגיות הניצחון, בין שבדמשק ובין שבביירות או בעזה, חוזרים אויביה של ישראל לשגרת היום של נחשלות, עוני ופיגור, שרק הולכים ומעמיקים. מעבר לכך, איש אינו משלה עצמו ביחס ליחסי הכוחות האמיתיים בין ישראל לבין יריביה. מסיבה זו רבים במדינות ערב אינם מבינים באמת את הסיבות למשבר הממשלתי שפרץ בישראל ומאיים על היציבות הפוליטית.
רבים משליטי ערב היו מוותרים בשמחה על הבחירות הקרבות בישראל מסיבה נוספת: יש בהן מסר חתרני לאזרחיהם, ולפיו דמוקרטיה אינה בהכרח מתכון לאנרכיה ולכאוס, אלא דווקא לעוצמה פנימית, וכי שלטון אפשר להחליף בקלפי. בדיוק משום כך מעוררת הדמוקרטיה הישראלית הערכה ואף הערצה בקרב קהלים רחבים בעולם הערבי, ויש בה כדי לתרום לחיזוק הדימוי של ישראל כמדינה חסינה וחזקה שאותה ראוי לחקות.
