השבוע חגגה גלגלצ 25 שנה להיווסדה, לכאורה רק רבע מאה של שירים לדרכים, שדרניות ושדרנים צעירים מלחששים פקקי תנועה כמדבבים סרטים ארוטיים, ובעיקר סמל התנגחות למרירות ולתסכולים של כל המוזיקאים אשר לא נכנסו בשעריה. שנים רבות היתה התחנה חותם הכשרות הרשמי של רבנות התרבות הישראלית, מי שנכנס לתוכה היה יכול לסמן לעצמו ביומן תזכורת - מהיום לא לשכוח לרשום על המצבה: מוזיקאי ואמן.
אך בחינה היסטורית־סוציולוגית של מעמד התחנה לאורך השנים מראה כיצד משמר ממסד המיעוט את כוחו על הרוב עד שהוא נופל שדוד על חרבו.
גלי צה"ל בסוף שנות ה־80 היתה תחנה אליטיסטית וגאה ששידרה בהתנשאות את תודעת צפון תל אביב מיפו. חבורת שדרנים ועורכים אינטליגנטים, רהוטים, חכמים וגזענים תרבותיים. לא היתה להם ברירה אחרת, הם גדלו בסביבה שחינכה אותם ש"אנחנו העולם" וכל השאר נבערים מדעת בפריפריה שצריך לחנך. אני הייתי אחד מאותם ילדים בפריפריה שהאזין להם בכל רגע נתון. וכמה שאהבתי אותם. איך יכולתי אחרת? היה לי ברור שאם רק אהיה שם, אשלים את תהליך גאולתי מהפריפריה ואהפוך ל"ישראלי הראוי" - לובש שחורים, שומע מוזיקה דיכאונית, מצביע שמאל ומסתובב בשינקין. זה מה שהרדיו שידר.
הנה גילוי נאות - בגיל 18 כל החברים שלי קיבלו זימון להיבחן לגל"צ ודווקא אני, שהיה ידוע כ"מיני קוטנר" של המוזיקה, נותרתי בחוץ, ללא הזימון היוקרתי. ב־1988 השם "פרץ" עדיין היה חומר לא ראוי בעיני המאבחנת הצבאית מרמת השרון שאהבה "ג'אז" אבל לא ידעה מי זה ג'ון קולטריין. "אה, נגן סקסופון שחור? כן, אני מבינה..." אמרה וקבעה לי קב"א של "לך תחפש את החברים שלך בחיל החימוש".
עם כל העיוותים התרבותיים המובנים שבתוכם, שדרני גל"צ של אותה תקופה האמינו במה שהם שידרו. לכן הם היו מחנכים, כאלו שקבעו אמות מידה לטוב ולרע. גם אם שגו חמורות בהתעלמותם ממזרחיים ומתרבות מזרחית, הם באמת ובתמים האמינו שניק קייב יותר חשוב אבסולוטית מדקלון, ושאת זה ראוי לשדר ואת ההוא לא ועד כמה שאני חושב ששגו - אי אפשר שלא להעריך את הלהט באמונתם.
אבל אז הגיעה גלגלצ, ומה שהתחיל כניסוי בפריצת מסגרות, כפי שסיפר ארז טל השבוע, הידרדר מהר מאוד לשדה הניסויים בהרדדה תרבותית. הרבה חושבים שהבעיה היתה שיטת הפלייליסט, אבל לא. זה התחיל "בקטנה" כאשר מעצבי גלגלצ התאהבו ברייטינג. לכן הפסיקו לנסות לחנך לדברים "אלטרנטיביים" ו"אזוטריים" כטובים, ובמקום זה חיפשו את המספרים הגדולים. כך הם עברו מלהיות מובילי תרבות, לידעונים ומנחשי טעם העם - "בקטנה". מה שהתחיל בגלגלצ התפשט כחיידק טורף אל ערוץ 2, ומשם כבר התקצרה הדרך להזניית התרבות הישראלית הפופולרית והפיכתה למפלצת ריאליטי חלולה, צינית ובעיקר חסרת כל קשר למציאות.
ברור לי שאני מדבר בהכללות וכדרכן, הן תמיד שגויות במוחלטותן. לאורך השנים פגשתי הרבה מאוד אנשים מחויבים, מצוינים וטובים שעשו את מלאכתם נאמנה בגל"צ ובגלגלצ. אך "רוח התחנה" היתה גדולה מהם. כמה שלא ינסה הבורג, הוא אינו יכול לעצור את מסלול התרסקות הרכב המונהג בידי עם מדומיין. לפני כמה שנים הייתי במפגש עם עורך צעיר בתחנה שהסביר לי בשכנוע עצמי כי אינו משדר מוזיקה לפי טעמו, אלא לפי טעם העם. אמר, בלי להבחין בסתירה הפנימית שבדבריו. "ואם אתה לא אוהב את מה ש'העם רוצה'?", הקשיתי. "בקטנה", השיב.
לא רק בשל הנוסטלגיה אני מעדיף את שדרני גלי צה"ל האליטיסטים מפעם על פני מרבית שדרני גלגלצ הנוכחיים. למרות שמפת התרבות הישראלית המשתנה דחקה זה מכבר את גלגלצ מתפקידה כמסמנת את אמצע הדרך, אין בי שמץ של שמחה לאיד. ההפך, אני מאחל לגלגלצ עוד רבע מאה של קיום, אבל עם חזרה לערכי גל"צ של פעם. שיבחרו שדרנים ועורכי תוכניות ממגוון ומכל רחבי החברה הישראלית. שישדרו מוזיקה בלהט צדקת הדרך, את הצלילים שבהם הם מאמינים ורואים כראויים וכנכונים, שימתחו גבולות, שלא יתביישו לומר שהם מחנכים, ושלעולם לא ישדרו שיר כעוד דחקה דוחקת "בקטנה". שכן כפי שיודע כל עורך מוזיקלי, עורך לשוני או עורך דין, אין עוול גדול שלא ניתן להצדיק באמצעות כמה אמירות "בקטנה".
זה היה עידן הקניונים. כל עם ישראל שעט כביזונים ששוחררו מכלובי הצנע אל מרכזי הקניות, תר בחבורות את היכלי הקניות, מחפש מעט אושר מתחת לשמש הניאון הנצחית. טלוויזיות 50 אינץ' נחשבו אז ענקיות, ריבעו את המעגל של דן שילון, נמכרו ב־30 אלף שקלים ושקלו כמו מזבח. אפילו ימי האבל הלאומי ברקע לא עצרו את התאווה הבלתי מרוסנת. לפתע הוטל כישוף. הכל נעצר, שקט מתוח הושלך, נערת הרגע הכי מפורסמת פסעה במבואות הקניון. כולם נעצו בה מבטים שוטמים, כולם הכירו אותה, וגם אם מישהו לא ידע את שמה, אותה צמה ליוותה אותה לאורך כל הדרך. כולם פינו לה דרך לעבור, ולא אמרו דבר, רק המבט נותר מלא בשנאה וכעס לא מוסתר.
והיא, התיישבה על אחד העציצים כעסוקה בענייניה, מתעלמת במופגן מכל העיניים שהביטו בה בשתיקה מאשימה.
ואת שמו האמיתי לא ידעתי מעולם. בכל חנות קראו לו בשם אחר. אחד מאותם עכברי קניון מוכי ירח, יצורים בעלי דעה משובשת שנמשכו אל הקניונים כאל מקור החיים. אוכל שאריות שנותרו בצלחות המעדנייה, מקבל את מאפי האתמול בבצקייה, עוזר בכישוריו המוגבלים בשליחויות קניון. הוא נעמד מול מרגלית הר־שפי, וכשהביטה בו בחשדנות אמר לה באותו קול חדגוני חסר כל אינטונציה "את... רצחת את רבין", והסתובב אל הקהל בחיוך.
הסתה היא מדרון חמקמק, אתה יכול לקבוע את תחילתו רק לאחר שאתה מידרדר בו בלי שליטה. השבועות האחרונים העלו שוב ושוב את הטענות של הסתה מכאן והסטה משם, דיונים קדחתניים על שברי מילים ודיוקים בתגי תגיות המילה "בגידה". אך זו הסטת דעת כדי למסמס את העובדה ש־23 שנים לאחר רצח ראש ממשלה בשל אי הסכמה עם דרכו הפוליטית, אם עדיין נשמעים הקולות ש"רק ימנים רוצחים" ו"רק השמאל בוגדים", אזי שום חשבון נפש לא נעשה. מחנה שמסתגר בחומות תחושת הצדק הפנימית שלו לעולם לא יאפשר לקולו של האחר לחדור. שום חשבון נפש לא נעשה על הדבר החשוב מכל - כמה אחריות אנו מקבלים על המילים שלנו. ובכוונת מכוון אני מדגיש אחריות על מילים, כי בעוד שעליהן ניתן להתפלפל כהסתה, בסופו של דבר את האחריות על המעשים המשובשים תמיד יקבלו השוטים המחייכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו