1. סערת המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, שבוועדת החינוך והתרבות נאמה נאום פוליטי שכמותו שמענו בשבוע שעבר בכיכר רבין או בהפגנות נגד היועמ"ש לממשלה, הציבה שוב זה מול זה את שני המחנות הפוליטיים בעם. די בזה כדי להבין מדוע ההתנהגות הזאת של פקידת ציבור פוגעת באמון הציבור במערכת המשפטית.
זילבר הציגה את רצון נבחרי הציבור לקדם סדר יום פוליטי ותרבותי שבשמו נבחרו, כעניין שלילי: "משילות, נאמנות, התגברות - שיח לעומתי פוצע, מצלק את הרקמה החברתית המשותפת... הבו לנו יועמ"שים צייתנים, אמנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם ממושמע מחונך שחשיבתו אחידה". משתמע שהיא מעדיפה נבחרי ציבור המצייתים לפקידיהם, צרכני תרבות מסורסים, תקשורת לא מרוסנת (חד־צדדית?) ואולי חסרת אחריות, וכנראה "עם ממושמע ומחונך שחשיבתו אחידה" לפי מה שקבעו המשפטנים.
דומה, שהמגינים על זילבר סבורים, שערכיהם והשקפת עולמם אבסולוטיים (או לכל הפחות, הם הקובעים). לכן אין פסול בנאומה, משום שהיא ביטאה ערכים פשוטים ש"כולנו" צריכים להחזיק בהם. לדידם, המתקפה עליה נועדה, "לשנות את הערכים של המדינה הזאת... לצמצום המערכת היחידה שמגינה בעוצמה על ערכים כמו חירות ושוויון", כדברי דן מרידור.
ואני שואל, מה מוֹתָר היועצים המשפטיים על נבחרי הציבור ביחס לשמירה על חירות ושוויון - מדוע מניחים שהם מחויבים יותר לערכים אלה, ממי שהציבור בחר לשמור על הערכים הללו? מי תוקע לידינו שבית המשפט לא יכול לפגוע בדמוקרטיה? הרי זו תפיסה מעוותת שהשתגרה, ולפיה משעה שאזרח עטה על עצמו גלימת משפט, הוא הפך למלאך השומר על חירותנו ושוויוננו מפני האחרים שרק רוצים לכרסם בערכים אלה.
2. נחזור על הראשונות. אינני תולה תקוות שהדברים יולידו דיאלוג. אם כל צד חושב שהשני רוצה "להרוס את המדינה", מה יועילו טיעונים רציונליים? דבריי יהיו בגדר מונולוג מפוכח.
ובכן, מי קובע מהם הערכים הראויים? התרגלנו לשגרת דיבור על "סכנה לדמוקרטיה", בזמן שקיים ויכוח ארוך שנים ומתמיד על משמעות המונח. באופן דומה התרגלנו לשמוע "שוויון", כאילו ברור מה הוא כולל. ומה באשר ל"חירות", האם מדובר במושג בעל משמעות יחידה?
הנאום המדהים של זילבר היה חלק מדיון בחוק הנאמנות בתרבות. כתבתי לא אחת על התנגדותי לחוקים כאלה. התערבות ורגולציה של המדינה בתחומי התרבות, האקדמיה והתקשורת לא הועילו מעולם. אי אפשר לתקן מקומות סגורים שאינם תלויים בבחירה דמוקרטית ולכפות עליהם פתיחוּת. הפתרון נמצא בחינוך ובהקמת מוסדות חלופיים. כמו בכלכלה הליברלית, גם בתחומי התרבות, ההשכלה הגבוהה והתקשורת צריך לתת לכוחות השוק לפעול, לשכנע את הציבור לעבור ערוץ, לצרוך תרבות מגוונת יותר וללמוד במקומות שיבטיחו מגוון מרצים רחב יותר ושוק דעות אמיתי. זה תהליך ארוך שנים ואפשרי.
3. מעניין שזילבר נימקה את ההתנגדות לחוק, בין השאר בכך ש"מדובר בחוק שמקנה סמכויות גורפות... באמצעות הגדרות עמומות המאפשרות שיקול דעת רחב מאוד". זה הזכיר לי חוק אחר, חשוב ומכריע הרבה יותר: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". ועוד: "חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
החוק הזה, שחוקק באישון ליל, ברוב זעום, הוליד את המהפכה השיפוטית שהוביל אהרן ברק. המהפכה התאפשרה דווקא בשל "ההגדרות העמומות" שבחוק היסוד הזה, "המאפשרות שיקול דעת רחב מאוד". אלא שכאשר זה נוח לצד פוליטי ידוע, לא נמצאת שום דינה זילבר תורנית שתזהיר מפני "שינוי פניה של הארץ".
שכן, מהם "ערך האדם" ו"קדושת חייו", מה פירוש "היותו בן חורין", ומהי "רוח העקרונות" שבהכרזת העצמאות, מהו "כבוד" בכלל ו"כבוד האדם" בפרט? מילים שאפשר לפרשן בכיוונים שונים ורחוקים. אהרן ברק יגדיר זאת לפי השקפת עולמו, אמונותיו וערכיו; אחרים יפרשו זאת אחרת לגמרי. מי קובע מהי "מדינה יהודית", ומהי "דמוקרטית", הרי ישנן הרבה שיטות? בפרספקטיבה של מחצית יובל השנים האחרונה נראה שאסכולת אהרן ברק החליטה עבורנו שמדינה יהודית היא מסגרת הצהרתית בלבד ללא תוכן ממשי, בעוד הדמוקרטיה הפכה ל"דמוקרטיה מהותית" - כלומר לא מסגרת משטרית שלתוכה יוצקים האזרחים (הדֶמוס) את תוכניהם שהוחלטו בהסכמה בקלפי ובכנסת, אלא דמוקרטיה המזוהה מראש עם ערכים מסוימים מאוד, שהוכתבו בידי קבוצת שופטים קטנה מורמת מעם, שהחליטה שהיא מבינה טוב מאיתנו, מהם ערכיה של ישראל.
לתוך המונח "כבוד", למשל, אפשר להכניס כמעט כל דבר. נוהל ביטחוני של צה"ל, שנועד להגן על חיי חיילינו, עשוי להיות מנוגד ל"כבוד האדם" הפלשתיני, ומצד שני דווקא להלום את "כבוד האדם" הישראלי כפי שקבעו חכמינו: "חייך וחיי חברך - חייך קודמים", ובעיקר כשמדובר בחייךָ מול חיי אויבךָ. מי קובע?
4. מה גבולות הגזרה, שאל ידידיה שטרן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שתמך בזילבר, "האם הייעוץ המשפטי של המדינה הוא במסגרת יחסי עורך דין ולקוח, או שמא מדובר במשפטן בעל כובע כפול - לא רק יועץ לשר, אלא נאמן של הציבור כולו ואחראי על שלטון החוק עבור כולנו?" הנה, בדברים אלה ממש, חיזק שטרן את המחטף שעשו אהרן ברק וסיעתו לערכי המדינה - הם פעלו כך בדיוק מפני שראו עצמם "נאמנים של הציבור כולו ואחראים על שלטון החוק עבור כולנו" - רק שלא לשון החוק הפורמלית וכוונת המחוקק עמדו בהכרח לנגד עיניהם, אלא האופן שבו הם מפרשים את תכלית החוק לפי השקפת עולמם ובהתאם לסל הערכים שהגיעו איתו מהבית. בכל מקרה, פוליטיזציה בסגנון דינה זילבר אינה מעידה על "נאמנותה לציבור" אלא לערכי השבט המסוים שלה. נאמני הציבור הם מי שהציבור בחר, כלומר חברי הכנסת שקבעו את חוקי המדינה ואת תכליתם.
המחשבה שהשופטים או היועמ"שים מבינים טוב יותר מהמחוקקים את תכלית החוקים שהם חוקקו, והזכות שלקחו לעצמם ללא רשות וללא סמכות לקבוע עבורנו, מהם הערכים שעלינו להתיישר לפיהם - אינה שומרת על החירות והשוויון. ההפך: מדובר בשלילת חירותנו כאזרחים לעצב את חיינו וגורלנו ובפגיעה בשוויון בינינו, בכך שהם יוצרים היררכיה כוזבת שבראשה לא נמצאים אלה שהציבור בחר, אלא השופטים והיועמ"שים. אלה אינם מייצגים רק את הרשות השופטת; הם גם הרשות המחוקקת וממילא - בכך שהם קובעים לדרג המדיני ערכים במסווה של פרשנות חוקים - הם גם הרשות המבצעת. כך המליכו השופטים והיועמ"שים את עצמם עלינו בהתאם לחזונו של אפלטון, שבתורת המדינה הושיב על כס המלך את הפילוסוף - שגם אם הוא נאור, נותר דיקטטור. על החירות הזאת צריך להיאבק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו