לא משפט דרייפוס דחף את הרצל לקדם את חזון מדינת היהודים, אלא דחיית מחזותיו על ידי ה"בורגתיאטר" בווינה. לכן פנה לידידו מקס נורדאו ואמר לו: "אני הולך להקים מדינה ובה נבנה תיאטרון לאומי. אתה תנהל את התיאטרון ושם אני אציג את מחזותיי".
לתיאטרון, מתברר, יש כוח לאומי ופוליטי לא מבוטל, ואסור לזלזל בו. אבל אצלנו דומה שהתיאטרון לא חי בארץ, אלא במדינה אחרת. הביטו בשמות המחזאים שעובדים בתיאטרון הישראלי. מה המכנה המשותף שלהם? מי הם מנהלי התיאטרונים, השחקנים, והצופים? כמה מתוכם חובשי כיפות? היש בהם "מנשקי מזוזות" או "תולי קמעות"?
האם אפשר למצוא בין המחזות המועלים בתיאטרון ה"ציבורי" דמויות מהפריפריה? מאופקים, מנתיבות או ממצפה רמון? כמה מחזות מתארים את סיפורי התנ"ך וגיבוריו או עוסקים בתוכני המשנה והתלמוד - או אפילו בתולדות הציונות? ומה עם קורות יהודי המזרח?
קחו, למשל, את תולדות העלייה מצפון אפריקה. המחזה פרי עטי, "מלך מרוקאי", היחיד שהתייחס לעלייה מארצות המגרב, סיפר על יהודים מאמינים בעיירה קטנה בהרי האטלס, אשר עולים על הגגות לתפוס ענן ולעוף עליו לירושלים. הוא עלה בהבימה ב־1980, אך מאז בלעה אותו האדמה. מחזות אחרים שלי, המתארים את חוויית העלייה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה, נדחו כולם על ידי התיאטרונים בלי כל הסבר. אחד מהם הוא "הדרך לירושלים", המתאר את קורותיה של "יהודה הלוי", אוניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה. על סיפונה הרעוע הפליגו כ־500 איש בים סוער במשך 21 יום, נרדפים על ידי הצי הבריטי, נלחמים בו, מנוצחים, נגררים לקפריסין וחלקם נופלים במלחמת השחרור. בממסד התיאטרון הישראלי הדרמה הזו לא מעניינת אף אחד.
בימים אלה הבמאי והשחקן רועי מלכה, יליד דימונה, נכד לאותם מעפילים ב"יהודה הלוי", עומד להעלות את "הדרך לירושלים" בכוחות עצמו. הוא כבר ביים את המחזה והעלה אותו השנה ב"פסטיבל ביכורים", שם זכה להצלחה יוצאת דופן ואף בפרס הראשון. אבל בתיאטרון הציבורי - אין לו מקום. כדי להפיק אותו לקהל הרחב, הוא נעזר בשיטת מימון המונים - דרך יפה בעיניי לממן יצירה שאתה מאמין בה - אבל הייתי מציע את דרך המימון הזאת גם לתיאטרון ה"ציבורי".
לא תמיד ברור לי למה דווקא רועי מלכה, ואחרים כמותו, נזקקים למימון המונים, בעוד הרפרטואר הנדוש והצפוי בתיאטרון הציבורי נהנה ממימון מדינתי. האם זה משום שמנהלי התיאטרון הציבורי מקפידים לשמר אותם טעמים, סגנונות, עולמות תוכן ואותן "סוגיות ישראליות" שחוקות ונצחיות, שמעניינות כמה רחובות בתל אביב?
אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, גדולי הטגדיה היוונית שיצירתם זכתה לתהילת נצח, הציגו את מחזותיהם בתיאטרון דיוניסוס באתונה רק לאחר שהשתתפו בתחרויות לצד עשרות ומאות מחזאים אחרים - וזכו. הם לא היו עובדי מדינה עם תקן וקביעות. גם בדמוקרטיות נאורות, כגון צרפת, המוכשרים זוכים - גם אם הם מהגרים מצפון אפריקה. אצלנו זוכים לתמיכה ציבורית נדיבה אלה שמזלזלים במנשקי מזוזות ובצדיקיהם, אבל כופים על אחרים לסגוד לאדמו"רים שלהם.
התיאטרון ה"ציבורי" בישראל הוא לא תמיד תיאטרון, ובוודאי לא ציבורי. הוא תיאטרון פרטי לכל דבר, במתכונת של ברודוויי, המופיע בכסות של תיאטרון ציבורי כדי ליהנות ממימון הציבור. לכן יש לדעתי להפריט את התיאטרון הזה ולהקים במקומו תיאטרונים קהילתיים, שישקפו את כל הקהילות ויאפשרו רענון וייצוג של כלל הדעות והאמונות. כי אם התיאטרון הציבורי שלנו ימשיך להתנהג כפי שהוא מתנהג, הצופים עלולים ללכת בדרכו של הרצל ולהקים לעצמם מדינה (תרבותית) משלהם.
פרופ' גבריאל בן־שמחון הוא מחזאי וסופר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו