הייתי בפריז וגם ברומא. אני גרה בניו יורק, לפני כן גרתי כחצי שעה מוושינגטון הבירה. לונדון היא אחד המקומות האהובים עלי בעולם, למדתי וחייתי שם. אבל אין עיר כמו תל אביב.
לא שדות פורחים, לא אגמים ולא פארקים שאפשר ללכת וללכת בהם לבלי סוף. לא אזורים מוצלים, לא כיכרות מרשימות, לא שערי ניצחון מעוטרים. על המדרכות לא צועדים בהידור גברים בחליפות קלות ונשים בעקבים בינוניים, מדיפי ניחוח בוקר משרדי. עיר יומיומית, גגותיה מעוטרים בדודי שמש, כמה וכמה בניינים יומרניים שאין להם דבר עם הרוצים לגור בה. כיעור יפהפה, אורבניות אקלקטית שספק אם יש מעצב שיחתום עליה בשמו.
לא איטיב לתארה כמו יעקב שבתאי או עלי מוהר. לא אוכל להמליץ באגביות על פינת חמד או ביסטרו פינתי. אני מבקרת בה אחת לכמה חודשים, נושמת אותה באהבה ובגעגוע. רחובותיה מוכרים וזרים בעת ובעונה אחת.
היא הפכה לסמל האסקפיזם. יש מי שאוחזים בקלישאות החבוטות ופגות התוקף על "שינקינאים מנותקים" ומלגלגים על ה"בועה" נטולת המודעות. אבל האכסניה הגדולה קטנה מכדי שאפשר יהיה להתנתק ממנה. ולעיתים, במדינה שכל הזמן זוכרת, כולנו זקוקים קצת לחסד השכחה.
היא תמיד תהיה יקרה יותר מסביבותיה, קשה יותר להשגה. זאת לא אשמתה שרבים מהעוזבים אותה עושים זאת מתוך הכרח. כמו סיפור אהבה שאתה חייב לסיים כי אין לו שום עתיד. גם שנים אחרי שהתחתנת ונולדו לך ילדים, אתה לפעמים שוכב בלילה במיטה ותוהה מה היה קורה אילו... מדי פעם אתה חוזר אליה, כמו מציץ בפרופיל הפייסבוק של אהובה ישנה ונצחית.
תל אביב היא המקום שמרשה לך לחפש. כשאתה מוצא, או כשאתה חושב שמצאת, אתה עובר לפתח תקווה.
זה לא רק מה שיש בה, בתל אביב, אלא גם מה שהיא מייצגת: פתיחות, קבלה, הכלה וערכים ליברליים שנעשים אט־אט זרים להרבה מקומות בארץ. מי שהצביע לרון חולדאי הצביע לא רק לאיש, אלא גם למאבק הבלתי מתפשר שלו למען אותם ערכים. האיש הזה עמד כחומה בצורה בפני כל מי שניסה לגעת לו בעיר; הסתכלו במה שקרה בישראל בעשר השנים האחרונות - ובמה שלא קרה בתל אביב.
מדרכותיה של העיר הלבנה תישארנה שחורות מפיח ומאבק. מחירי הדיור לא יירדו, אולי אף יאמירו. אבל רוחה החופשית תמשיך לרחף, היא לא תשקע בתוהו ובוהו המוסרי והערכי. וזה חשוב יותר מכל שביל אופניים; זה מה שיאפשר להמשיך לנסוע הלאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
