שמעו סיפור. לפני כמה חודשים הגשתי יחד עם הבמאים והמפיקים אריאל וייסברוד ויוסי מאירי בקשה לקבלת תמיכה מהקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה עבור סרט דוקומנטרי, שיעסוק בסוגיית המהפכה השיפוטית.
וייסברוד ומאירי הם קולנוענים מנוסים ובעלי מוניטין בארץ והעולם. סרטו האחרון של וייסברוד, "סודות הים הקפוא", זכה השנה בפרס בפסטיבל סרטים בינלאומי בניו יורק, ואילו מאירי היה מועמד לפרס אופיר. אני תרמתי לנושא הסרט, שעליו פרסמתי עשרות מאמרים וחלק מרכזי בספרי. בקשתנו נדחתה.
הנימוקים לדחיית הבקשה נוסחו על ידי רון גודלמן מטעם צוות השופטים: "דמויות כמו אהרן ברק דווקא מרתקות לפיצוח קולנועי, והלוואי שיתיישבו מול המצלמה, יחשפו את עמדותיהן ויאפשרו ליוצרים לבנות סיפור מורכב ומרובד. לבטח לא ניתן להסתפק רק בהצגת מונולוג של אדם פוליטי מובהק כמו ארז תדמור, המופיע בהגשה גם כשותף להפקה; זהו פתח לסרט מטעם, ולא ליצירה קולנועית עצמאית".
עוד כתב גולדמן כי "היה משמח אותי לראות סרט או אולי סדרה מרובי אג'נדות על מערכת המשפט הישראלית, על השינויים שחלו בה ועל מגמות שרווחות בציבור מגוון. זה נראה לי מעניין ומעמיק יותר מסרט שחורת על דגלו גישה מאוד מסוימת, ולא מציג צדדים מורכבים נוספים או בוחן את עתידה של המערכת".
אהרן ברק אכן התיישב מול המצלמה והציג את עמדתו בסרט "השופט" משנת 2009, אך לעומת זאת עד היום לא הופק בישראל סרט שיציג את עמדתם של אלו החולקים על משנת ברק ורואים בהפיכה השיפוטית מהלך הרסני לדמוקרטיה. כשקוראים את תשובת הלקטורים, אפשר להבין למה.
הבהרנו שהסרט יציג את בכירי העוסקים בנושא, כגון שרי המשפטים לשעבר דניאל פרידמן וחיים רמון, וכן רות גביזון, רן ברץ, גדי טאוב ואחרים; אך מבחינת הלקטורים המיזם הוא לא יותר מ"מונולוג של אדם פוליטי מובהק" ו"פתח לסרט מטעם".
הגם שגולדמן היה שמח לקדם סרט "מרובה אג'נדות", העובדות מלמדות שלקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה אין בעיה להפיק מונולוגים פוליטיים, סרטים מטעם או "גישה מאוד מסוימת" כל עוד הם מציגים את העמדה הנכונה.
כך, למשל, תמכה הקרן בסרטים "חמש מצלמות שבורות", "נשות החמאס", "תרשום: אני ערבי", "קינג ביבי", "מגש הכסף", "מחסומים" וסרטים רבים נוספים שביטאו עמדה חד־צדדית ביחס למציאות סביבנו, ותמיד מצד פוליטי אחד.
חוק הקולנוע קובע שמטרת המימון הממשלתי היא "עידוד הקולנוע הישראלי והתמיכה בו, תוך הבטחת חופש היצירה ומתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה".
הניסוח הזה קובע את מה שאמור להיות מובן מאליו: גוף ציבורי אמור לשרת את כלל הציבור. מימון ממשלתי של תרבות אמור לעודד יצירה בקרב כלל הציבור ולבטא את המגוון הקיים בו.
קרוב לשני עשורים לאחר שחוקק, יש קונצנזוס שבכל הנוגע לסרטים בעלי אמירה פוליטית, היצירה הקולנועית בישראל אינה עומדת בדרישות החוק. בעשורים האחרונים הופקו בתמיכת קרנות הקולנוע עשרות סרטים עלילתיים ותיעודיים, המציגים עמדות שמאל מובהקות. מי שירצה לציין רשימה מקבילה של סרטים המבטאים השקפות ימין, לא יצליח לציין ולו סרט אחד.
כשמעמתים את בכירי תעשיית הקולנוע עם הנתונים, הם לא מכחישים זאת, אך טוענים כי הקרנות כמעט אינן מקבלות תסריטים והצעות למיזמים מצד יוצרים מימין. יו"ר מועצת הקולנוע דוד אלכסנדר אמר ל"מקור ראשון": "פעם אחר פעם אני שומע ממנהלי הקרנות עד כמה הם משתוקקים לתסריט עלילתי ראוי, מקצועי ואיכותי, שיביא סיפור מנוגד לנרטיב האידיאולוגי הסטנדרטי או המקובל של השמאל, ותסריט כזה לא מגיע".
כך או כך, אנו מצידנו מתחייבים שלא ישתיקו אותנו. הסרט יופק. עם תמיכת הקרנות או בלעדיהן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו