"וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם, וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר: 'קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ... - אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ'" (מלכים א' י"ח, כ"ז). נזכרתי בפרשת אליהו ונביאי הבעל בכרמל, כשצפיתי במסע"ת של רה"מ בשבוע שעבר, שבה הציע לעיתונאים: "תתקשרו למערכות, הם יזרימו לכם שאלות מביכות!" הכתבים נותרו בלא אומר ודברים או פצחו בשאלות צפויות על החקירות ושאר ירקות.
לעגו המרומז של נתניהו חשף תמונה מדאיגה של תקשורת מנוונת ולא יצירתית. להגנת הכתבים הכלכליים, אפשר לפחות לטעון שהם לא התיימרו להבין בתחומים אחרים, ולכן לא שאלו את נתניהו שאלות מדיניות. אך גם בתחום הכלכלי היה אפשר לשאול, למשל, מדוע גורמת הממשלה לצפיפות אוכלוסין בין גדרה לחדרה, במקום לעודד את הציבור להתיישב במרחבי בקעת הירדן והגולן?
בשנות ה־30 ביקר חתן פרס נובל לספרות אנדרה ז'יד בבריה"מ, וכעבור 20 שנה תיאר בספרו "האל שהכזיב" את שראה: "חוק עליון בבריה"מ הוא, כי על כל נושא, יהי עניינו אשר יהי, קיימת דעה יחידה והיא הנכונה, וכל בוקר מודיעה ה'פראבדה' לקהל קוראיה את אשר עליהם לדעת, להאמין ולחשוב".
.jpg)
החתימה על הסכם אוסלו // צילום ארכיון: רויטרס
בטוטליטריות של הקומוניזם אפשר להבין התנהלות כזו של התקשורת, המצייתת לתכתיבי "האח הגדול", וברור מה יעלה בגורל מי שיגלה עצמאות מחשבתית. אולם מטריד שבישראל, הדמוקרטית למרות הצלקות של 30 שנות מפא"י, שוררת בכמה מכלי התקשורת הכתובה והמשודרת מונוליתיות מחשבתית בנושאים מסוימים. אין זה משנה מי מאייש את עמדת השידור או כותב את דעתו; תמיד יהיו, במילותיו של שלום חנוך, "אותן התשובות, אותן שאלות. משם הן קטנות ומכאן הן גדולות. ואומרים את אותן המילים".
הדמיון לסיפור אליהו בכרמל הוא בין נביאי הבעל לבין נביאי הזעם ומשיחי השקר, המדריכים חלק מכלי התקשורת. כאז כן עתה, הם מתעתעים בציבור. נזכיר, למשל, את נבואות הזעם בעניין "השד הדמוגרפי" או "הכיבוש המשחית", שהובילו את המדינה למהלכי התאבדות, כגון "תוכנית ההתנתקות". אלה אינם אירועים בודדים, אלא תופעה חוזרת של משיחיות המעניקה השראה לתוכניות מדיניות, דוגמת זו שמציע כעת האלוף עמוס ידלין: "מטרת המתווה היא להכשיר את התנאים למציאות דו־מדינתית לשם שמירה על ישראל דמוקרטית, יהודית, בטוחה ומוסרית".
בציטוט קצר זה אפשר להבחין בהשפעת הנבואות שהוזכרו לעיל, בדבר האיום הדמוגרפי וההשחתה המוסרית. ועל רקע האידיליה שמציע ידלין, שבמסגרתה "תושק תוכנית כלכלית שמטרתה בטווח הקצר היא לשפר את רמת החיים של הפלשתינים", מותר לפחות להזכיר את המשבר ההומניטרי שבו נתונים תושבי הרצועה, מאז ה"התנתקות". ואפשר אף לתהות בקול, אם יהיה זה מוסרי לגזור על ערביי יהודה ושומרון גורל דומה.
הפרחתו הבלתי נלאית של הבלון הדו־מדינתי, בזמן שבנגב נאבקים בבלוני תבערה, מלמדת על המוסריות של מפריחי הבלונים אצלנו, ומוכיחה שמשיחיות השקר אינה בת חלוף.
יהודה שלם הוא דוקטורנט באוניברסיטת אריאל ועמית מחקר במכון אריאל לביטחון ולתקשורת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
