יום הכיפורים, יודע כל יהודי, הוא יום של חשבון נפש. אלא שצמד המילים הללו, הנטועות בתורת המוסר, משמש לא פעם מעין עלה תאנה, נועד לטשטש ולהסוות מציאות. החברה שלנו מצטיינת ב"חשבון נפש" ללא הפסקה. כל אזרח - ובעיקר נבחרים ואנשי ציבור - נוהג להזכיר לעמית, לשכן או לבר הפלוגתא שלו את חובת היום לערוך מאזן שכזה. משום מה, תמיד חשבון הנפש מתברר כחובתו של הזולת כמובן, לא שלי.
ש"י עגנון, גדול מספרי ישראל, פרסם בספרו המוקדש לימים הנוראים משל. בתמצית, מסופר על אישה כפרית ענייה ואם לילדים רעבים. פעם אחת מצאה ביצה. כינסה את ילדיה והסבירה: אתם הרי יודעים שאני אישה תכליתית, ולכן לא נבזבז כעת את המציאה שנפלה בחלקנו. אדרבה, אבקש מהשכן שיניח לתרנגולת שלו לדגור עליה, וכשתצא מהביצה תרנגולת - גם אותה לא נאכל, אלא נושיב אותה על הביצים, כדי שייצאו הרבה תרנגולות. גם אותן לא נמהר לאכול. כי כשיהיו לנו הרבה ביצים והרבה תרנגולות, נוכל למכור אותן ולקנות עֶגלה. ואף אותה לא נאכל, אלא נגדלה עד שתיעשה פרה, ועם הפרה נמתין עד שתלד, ואז כבר יהיו לנו גם פרות וגם עגלים, ואותם נמכור כדי שיהיה לנו שדה גדול, ולא יחסר מאומה. אני, הזכירה להם, אישה מעשית. ובעוד היא מציירת עתיד ורוד לילדים הרעבים, נפלה הביצה מידה ונשברה...
אין די בהרהורי דברים, בתכנונים ובחשבונות נפש - יפים וטובים ככל שיהיו - אם אין המחשבה מביאה לידי מעשה. בדיבורים אנחנו לפעמים אפילו חזקים מדי. "על חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתיים... בדיבור הפה... בלשון הרע... ברכילות... בשיח שפתותינו". היום היינו מוסיפים לתפילה הידועה כל כך גם: על חטא שחטאנו בהקלדה עיוורת.
הדי קולות המיעוטלא אחדש דבר אם אכתוב כאן שהסיסמאות והכותרות השתלטו על חיינו. ערב ובוקר מונחות לפתחנו סוגיות המסעירות לכאורה את השיח הציבורי. חוק הלאום והפונדקאות, עסקים בשבת וחמץ בפסח, הדרה והדתה וגזענות ושביתות ואלימות וכפייה. באקלים שכזה אין לו, לאזרח הקטן, כמעט שום דרך או כלים, כדי לבחון את רצף השערוריות ואת מהות ועומק הנתונים והעובדות, וכדי להחליט אם הוא בעד או נגד, אוהב או מתעב. עוד זה מדבר, וזה בא. והוויכוח מתלהט וכל הצדדים נחרצים בעמדותיהם, וגם אם יחליפו ביניהם עמדות ותפקידים, ספק אם נצליח למקם על הסקאלה הזו את עצמנו ולהחליט בעד מי אנחנו.
"ארשת שפתינו יערב לפניך... מבין ומאזין, מביט ומקשיב". כך בפיוט שאחרי תקיעות השופר בראש השנה. ארשת באל"ף - היא לא הרשת הגועשת בה"א הידיעה שהשתלטה על המרחב הציבורי. ברשתות, המכונות חברתיות, אין קשב ואין עמקות ואין עיון, וממילא גם לא האזנה והבנה. הרשת חיה ובועטת, יוצרת ומזינה פרשיות ומהומות אפופות התרגשות וזעם ומחאה, בין שמדומות, מנופחות, אינטרסנטיות או אמיתיות. וכשהכל מתערבב, אי אפשר להקשיב ואי אפשר לדבר בהיגיון.
העימותים המזויפים והמאבקים המתוזמנים הם חלק משיח שחותר להכרעה. יש בו רק מנצחים ומנוצחים. אין בו הבנות והסכמות ופשרות, והוא בהחלט נוגד את הכלל התלמודי הקובע כי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". משמעותו של עיקרון זה היא שמול כל דעה מוצקה נמצאת דעה לא פחות חזקה ומשכנעת, וגם היא ראויה להישמע; שדעות סותרות יכולות שתיהן להיות נכונות באותה מידה. את כל אלה עוד לא הפנמנו.
מי שניזון אך ורק מכלי התקשורת, עלול לחשוב שהחברה הישראלית נמצאת על סף פיצוץ ושהדבק בין חלקיה מתפורר. הרושם הוא שבכל בניין ובכל שכונה מתנהלים קרבות מאסף. אלה רוצים תחבורה בשבת, ואלה דורשים הפרדה בין המינים בכל מרפאה; אלה בעד חתונה יהודית, ואלה נגד קיום ברית מילה; אלה בעד שלום, ואחרים מחרחרי מלחמה; אלה לא מחזיקים מעמד בלי מקיאטו בליל תשעה באב, והאחרים כופים על המדינה מנהגי קדמונים. אם נסיר את מסך העשן ונבחן את מהותם של דברים - ולא צריך להיות סוציולוג מוסמך - נגלה, ואפילו לא נופתע, שהכותרות הרעשניות אינן משקפות מציאות. לא באזורי המגורים, לא במרכולים ולא במקומות העבודה. שם אין בריקדות ואין מתרסים. "אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה" אומר משה ליהושע ברדתו מהר סיני, אחרי קבלת עשרת הדברות. "קול ענות אנוכי שומע", ורש"י מבאר: קול חירופין וגידופין, המענין את נפש שומען...
לקולות המיעוט הללו יש בכל זאת גם הדים. קולות של ייאוש ואכזבה ופגיעה בשמה הטוב של ישראל - מחלחלים ומגיעים רחוק, שם זה נשמע נורא שבעתיים. שם נדמה שישראל מסוכסכת, גזענית ומדכאת, לא מוסרית ולא דמוקרטית. יש בתפוצות מי שחושבים - ויש מיעוט שעוזר להם להאמין - כי לא רחוק היום שבו כוחות ההרס יגברו על הזהות הציונית. וכולנו הרי יודעים שלא היא.
תיקון עולם חברתיישראל היא סיפור הצלחה בקנה מידה עולמי. היא חזקה ופורחת ואין שום ספק בדבר הישגיה ואיכות החיים שהיא מספקת לתושביה. במדד האושר העולמי של האו"ם - לא סקר שערכה הממשלה - מדורגת המדינה הציונית והיפה שלנו בצמרת המכובדת. בהתחשב באתגרים, בקשיים ובמשימות, כדאי וראוי שנתעלם לרגע מהפוליטיקה, מהסכסוכים ומהפלגנות, נראה את המכלול ונביט בשמחה ובגאווה על החלק המלא של הכוס.
נכון, לפנינו עוד המון משימות משותפות, ובראשן תיקון עולם חברתי. ככל שנשכיל ונדע לחבר את החוליות החלשות בחברה, ככל שהרקמה האנושית תהיה חזקה יותר וסולידרית יותר, כך תגבר עוצמתנו הפנימית גם על פרובוקציות וכותרות מבית וגם על תעמולת שקר בעולם.
חשבון נפש הוא לא הכאה על חטא, ולא מדרגה בתהליך של הרס עצמי. חשבון נפש אמיתי הוא גיבוש, שכלול וליטוש הערבות ההדדית והזהות היהודית של החברה בישראל. "כי ביום הזה... מכל חַטֹּאתֵיכֶם תטהרו".
ליאורה מינקה היא יו"ר תנועת האישה הדתית־לאומית "אמונה"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו