על פופוליזם ואנטישמיות בשמאל

האנטישמיות של מנהיג הלייבור הבריטי ג'רמי קורבין הוטחה בו לאחרונה בכל יום. על שבחיו לציורי קיר אנטישמיים, חיבוקיו הפוליטיים לטרוריסטים ערבים, על פרסום מתקפה מגוחכת על חוש ההומור של יהודי בריטניה והבריטיוּת הבלתי מספקת שלהם, ועוד. ברור שתנועת "מומנטום" שהעלתה אותו להנהגת הלייבור ומנעה את הדחתו נגועה באנטישמיות בוטה; לא רק בשוליה, אלא בקרב פעילים בולטים בתוכה. המנהיג המייסד שלה, ג'ון לנסמן, הוא יהודי, אבל מי שמכיר את תולדות השמאל האירופי, לא מופתע. 

את המקור למשבר האנטישמיות בלייבור לא צריך לחפש רק באישיות של קורבין או בשנאתו לישראל. נכון שהמשבר התכנס לשאלה, האם הקוד האתי של הלייבור יאסור או יתיר לכנות את הקמת ישראל "אירוע גזעני". נכון שקורבין נאבק על הזכות להחזיק בעמדה זאת, שלא תיחשב אנטישמית, עד שכשל וייאלץ, אולי, לעמעם את שנאתו לישראל. אבל קורבין לא נאבק רק על זכותו לבטא את האנטישמיות שלו, אלא על שימור הרוח הפופוליסטית שהעלתה אותו להנהגת הלייבור והציבה אותו בעמדת זינוק נוחה לכבוש את השלטון. צריך לשים לב לעובדה המדאיגה, שמשבר האנטישמיות לא פגע בלייבור בסקרים. אם הוא יתפתח לפילוג, יש לקוות שהמשבר כן יפגע בו לבסוף, בגלל שיטת הבחירות האזוריות־רובניות שמענישה קשות על פילוגים. אבל בסקרי דעת קהל הוא לא נפגע כלל, ואפילו התחזק. כיצד אפשר להבין זאת?

ההסבר הוא שהאנטישמיות היא חלק בלתי נפרד מהפופוליזם המאפיין את תנועת "מומנטום" שהעלתה את קורבין, שהיא עצמה חלק ממגמה בולטת בשמאל האירופי. גרסת קורבין לפופוליזם השמאלי קרובה לפופוליסטים של המפלגה הדמוקרטית באמריקה, גרילו באיטליה, פודמוס בספרד או אנשי ז'אן לוק מלנשון בצרפת. הפופוליסטים בשמאל, כמו בימין, נבנים מהתעוררות לוהטת של קהל עממי נגד החוגים השליטים. ההתעוררות משבשת הגנות, ויסותים פוליטיים ואיזונים שהושגו בחלוף המשברים של המאה ה־20. בין השאר, היא מעוררת אנטישמיות - ולאחרונה בעיקר משמאל. 

קורבין לא רצה לכופף ראשו בהכנעה לעמיתיו במפלגה, שביקשו להימנע מפילוג הרסני, מפני שלא רצה שתיחלש הרוח הנושבת במפרשי "מומנטום", שצמחה מהרשתות החברתיות והיתה להתארגנות פעילים נלהבת. נכון, האנטישמיות אינה מהותית לאידיאולוגיה שמאלית; היא סותרת את ההנחות ההומניסטיות שלה. אך מבחינה סוציולוגית, האנטישמיות קשורה הדוקות בהתעוררות המחאה החברתית.

בפופוליזם השמאלי, העולה באירופה ובארה"ב, הפער בין האידיאולוגיה לסוציולוגיה עמוק במיוחד. אידיאולוגיה, או תוכניות סדורות כמו תוכנית ההלאמה של הלייבור ב־1945, אינן הצד החזק של הפופוליזם השמאלי. סוציולוגיה היא הצד החזק שלו: ניסוחים רדיקליים ומילים מגייסות. התוכניות שלהם מתמצות בעיקר בחלוקה מחדש של המשאבים - עם פוטנציאל ברור של גלישה לדפוס ההרסני של ונצואלה - ולא בשינוי מהותי של יחסי הייצור ומבנה הכלכלה הגלובלית. זוהי סערת רגשות על קיפוח בחלוקה; לא תוכנית לסדרי חברה חלופיים. 

כשרגשות הן העיקר באירופה, לא מפתיע שהאנטישמיות מרימה ראש בשמאל. הסכנה ברורה: האנטישמיות מובנית אל תוך המצב האומלל של השמאל. אין לו תוכנית מעשית לחלץ את החברה מאי־השוויון החריף שחולל הימין; יש לו רק רטוריקה. וכשרטוריקה היא העיקר, הנהמה האנטישמית חוזרת למרכז הזירה.