השילוב בין טקסט מקראי לגיטרות, תופים ורוח נעורים, הוא מסוג החיבורים הנפלאים שבהם התברכה ארצנו. כך קרה שלפני שנה הוזמנתי לחנוך צעירים בהלכות רוק ובעוצמת המקרא בפרויקט "מקורוק" בירוחם. עיר מורכבת ירוחם, קהילות ותיקות וקהילות מתחדשות מחפשות את הגשרים הנכונים להתחבר ועדיין להישאר הן. כך תודרכתי מראש - חשוב שכולם ישתתפו בפרויקט, ילדי ותיקים וילדי חדשים.
כבר במפגש הראשון המתח נכח באוויר: מאבק סמוי מהעין של מי שייך יותר. מבין כולם, רק אותה לא הצלחתי למקם. נעה כאיילה, ריחפה מפה וצחקקה משם. כששאלתי מהיכן - ענתה שהיא במסלול מדרשת אמי"ת באר לנשים. משלבת לימוד בית־מדרשי עם עבודה קהילתית, במסלול הכולל שירות צבאי מלא. במקור בכלל משוהם. במוחי הבהיק לרגע הפסוק מבראשית: "וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם". וכמה התאים לה התיאור הזה: זהובה כארץ, טובה ושקופה כבדולח, מלאת צבע כשוהם.
לשאלתי ענתה ששמה שיר - כמה מדויק היה לה שמה. נעוריה מלאים בהילת החיים שעוד נכונו להם. קורנים כבוהק דף חלק בין קפלי העתיד, נעים בקלילות הביטחה שעוד לא הגיע זמן פירעונה, פתוחים כמרחבי חלומות חסרי גבולות ומגבלות, סבוכים ועמוקים כמפל תלתליה הגולשים.
באחת הפעמים הקדמתי, מצאתי אותה יושבת לבדה בחדר החזרות אל מול הפסנתר, עטופה בהרמוניות המפתיעות שניגנה בקלות ובטבעיות כמעט מקוממת. מהמהמת לעצמה, מהממת בעוצמתה, יוצרת עולמות צליל ושיר המתפזרים כבועות שקופות לכל עבר. שרה בקול רך שהפך בן־רגע לוולקנו פראי ומתפרץ. נפעמתי, היא היתה מוזיקה נושמת, נעה ומהלכת. כישרון גדול רגע לפני שמתפרץ לעולם כאור גדול. הקשבתי עד ששמה לב לנוכחותי וחייכה נבוכה. "אהבת?" שאלה. "מאוד", השבתי, חושב על מה היה קורה אם ביונסה היתה גדלה על המוזיקה של יוני רכטר, ואם באך היה מלחין שירים לארית'ה פרנקלין. שילובים מהשמיים.
שיר מונזון // צילום: נעמי ים סוף
הצעתי לה להשתלב בפרויקט הזנקה לאמנים צעירים, האמנתי שתוכל להיות קול משמעותי בעולם המוזיקה הישראלי. "בכיף, אבל אחרי הצבא", חייכה ושלחה אותי לשמוע ביו־טיוב גרסת שחור ולבן שהקליטה לשירו של אביתר בנאי - "אבות ובנים":
"תכף אני ארצה שתלכו מפה
שאוכל כבר ליפול בשקט.
שלא תראו את הפצעים נפערים
שנשאר לבד ונשבר לאט".
בשביל שיר ובשבילנו כבר לא יהיה "אחרי הצבא". ברגעים האחרונים של השנה שהסתיימה, גדעה פליטת כדור את שירת חייה, והותירה חור עמום וכואב המתקשה להבין איך כוח חיים שכזה נדם. כדרכן של נבואות, הן מובנות רק לאחר שהתגשמו וכבר מאוחר מכדי לשנותן. בקבוצת הווטסאפ של קבוצתה למדרשת הבאר, שאלה חברה מה משמעות החיים, ושיר ענתה בהבנה עמוקה וגדולה ממיעוט שנותיה: "מה הם חיים? בן אדם נולד ופועל, ובונה, ויוצר, ומרגיש, וחווה, מרגש וטווה קשרים עם אנשים, אהבות ונופים.
"ומה נשאר? זיכרון שעלול להישאר ברמת הדמיון. אף אחד עוד לא באמת הצליח לעצור את השעון ולפתוח חלון אל עולם שעבר. ממשיכים בלי לרצות, מתאמצים רק לבכות, בשתיקות. כולם מתים בסוף, או באמצע, או בהתחלה. זה כואב מדי לעבד שאיבדנו. החיים ימשיכו וחוויות ייצברו כזיכרון, ורגעים יהפכו לנקודות בחלל הזמן. הלב הפועם, האוהב והחי הזה יקבל איזו צורה שתיהפך ממועקה למחשבה, כולנו נמשיך הלאה. כי זה דפוק. בשביל מה לנו הסיוט הזה? כמה עוד נפרק חיבוקים בלית ברירה ונבכה בהלוויות?
"מה הרעיון בלחיות? הרעיון הוא לתת ללא הפסקה, לאהוב בלי בושה, לכבד כל אדם ואותי בתוכם, גם בשפל, ברוע כשהכל נעלם. זה לא מושלם. לא, לא יהיה אידיאלי, אבל אם לא נחייך, אף אחד לא יישאר נורמלי".
כזו היתה שיר מונזון. יצור פלא שחלף בחיי כל מי שזכה להכירה, עם חיוך מלא אור שלא תם, גם אל מול פני עולם לא מושלם.
רגע לפני שנכנס יום הדין, מתמלא המרחב הישראלי ברוגע ושקט נדיר. כמה שעות טבולות בחסד אורו הרך של קיץ דועך. לפני הארוחה המפסקת, בטקס פרטי, אנגן גם השנה שירי לאונרד כהן כפסקול הרגע ולא בכדי. הרבה משיריו של המשורר והזמר היהודי־קנדי עוסקים בחשבון נפש של מי שהכיר את פסגות הרי החטא כמו גם את מעמקי הסליחה. כהן ניחן בהבנה חומלת לאלו שנכנעו ליופיו של החטא, כמו לאלו שמבקשים בכל מאודם את הסליחה מתוך מחשבה שלא ישובו ויחטאו. באלבום האוסף סיפר כהן כי שירו הידוע "מי באש" התבסס על תפילת "ונתנה תוקף", שאותה שמע בתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת כנער.
ב־2004, כשמלאו לכהן 70 שנה, הפקתי עם גיא חג'ג' אלבום של אמנים ישראלים מבצעים משירי כהן בעברית בשם "שיר זר". האלבום נעשה מתוך אהבה והערכה ליוצר הנדיר. נפלאות השפה האנגלית מאפשרות לכתוב שירים עם נמען שיכול להיות אהוב או אהובה. אדוה ברנד תרגמה את "אם יהיה זה רצונך", כהצהרת אהבה בין גבר לאישה. כשגבריאל בלחסן, שלו שודך השיר, קרא את הטקסט, הוא אמר לי: "יש כאן בעיה, השיר כתוב לאישה, אבל אני מרגיש שזה נכתב באמת כשיר פנייה לאלוהים". ערכנו ושינינו את מילות השיר, ומייד ידעתי שאני מקליט רגע נדיר, חיבור מושלם בין מוזיקה למילים ולביצוע.
למרבה הצער, "שיר זר" היה באוויר פחות מיום אחד. חברת התקליטים של כהן בישראל איימה לתבוע אותנו על זה ש"גנבנו ממנו ונתנו את שיריו בחינם". לא עזרו ההסברים שמדובר בביצועים חדשים ואין לפרויקט מטרת רווח. הצלחנו להגיע אל כהן עצמו וניסינו לקבל את אישורו. הוא חזר אלינו עם הרבה אמפתיה, אך אמר שלצערו הרב הזכויות על שיריו נמכרו ליפנים לפני שנים רבות. עם זאת, הוא התרגש מאוד מהמחווה היפה ובמיוחד מהביצוע של בלחסן.
בלחסן נפטר בשנת 2013, לאונרד כהן ב־2016, ומאז בכל פעם שמשתגעות בי אותן "ציפורים קטנטנות שורקות העצב של יום הכיפורים", כהגדרתו של אברהם חלפי, אני נזכר בשילוב הנדיר הזה של שני יוצרים יהודים גדולים, ומייחל ליום שהשיר המצורף ייכנס אל מחזור תפילת יום הכיפורים.
גמר חתימה טובה.
גבריאל בלחסן // צילום: רוני שיצר
אם יהיה זה רצונךָ / לאונרד כהן
אם יהיה זה רצונךָ / לא אדבר עוד לעולם
וקולי יידום / כמו שכבר נדם
לא אדבר עוד לעולם / אשמע רק לקולךָ
עד אשר תקרא בשמי / אם יהיה זה רצונךָ
אם יהיה זה רצונךָ / שקולי יהיה אמת
ממרומי גבעה אשיר לךָ כעת / מגבעה שבורה
קול שבחיך יהדהד / אם יהיה זה רצונךָ שלפניך אדבר
ואם יהיה זה רצונךָ / אם ישנה בחירה
נהרות ירקדו גבעות יעלוזו / כשרחמיךָ ישפכו
על לבבות נשרפים בשאול / אם יהיה זה רצונךָ
להיטיב עם כל
ועשה אותנו קרובים / וכרוך בחוזקה
כל ילדיך כאן עומדים מולך / עומדים מולך
בסמרטוטי אור יום / שלבשנו לכבודךָ
את הלילה תאיר / אם יהיה זה רצונךָ
* תרגום: אדוה ברנד וגבריאל בלחסן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו