שאלה של זהות

בפיזור עם ישראל לתפוצותיו, באלפי שנות גלות, נשללה מעם ישראל המלאות התרבותית המכוננת אומה, ולמרות זאת הממד ההלכתי כשלעצמו לא מיצה את מערכת הזיקות שחוללה מסד משותף לזהות יהודית אקטיבית בין־קהילתית, בין־עדתית. ככל שהיהדות נראתה אחת בזהותה, במיוחד בתחום ההלכה, היא כללה תמיד גישות מגוונות בתחומי המחשבה, האגדה והקבלה, והתפתחה בהתאמה לאתגרי התקופה. 

השינוי שחולל רבי יוחנן בן זכאי לנוכח חורבן בית המקדש ופיזור עם ישראל בגלות, מבטא עד ימינו מופת של התמודדות מנהיגותית עם נסיבות היסטוריות המחייבות את כולנו לבחון גישה חדשה. באופן דומה, עם שיבת ציון ב־100 השנים האחרונות, בהתכנסותו המחודשת של רוב עם ישראל לחיים מדינתיים במולדת אבותיו, נדרשת התבוננות מחודשת ופריצת דרך יהודית מתחדשת. 

עוצמת שאלת הזהות היהודית של מדינת ישראל, אם כן, הולכת ומתבהרת כאתגר מרכזי ליהודים בארץ ובתפוצות.

קחו, למשל, דברים מתוך מכתב ששלח דוד בן־גוריון למשורר רוני סומק כאשר האחרון היה נער בן 16. "גם אחרי 20 שנות מדינה, המדינה היהודית שקיוויתי שתקום כאן עדיין לא קיימת ומי יודע מתי תקום", כתב ראש הממשלה. חשוב לשים לב כי בן־גוריון מדבר על "המדינה היהודית" ולא על "מדינת היהודים". בגישה ליברלית, מדינה אינה יותר ממנגנון מוסדי־ארגוני לניהול ולהסדרה בין אזרחים, ובתור שכזו היא עצמה אינה יכולה להיחשב יהודית. מדינה יכולה להיות מדינת יהודים בתלות ישירה בין רוב אזרחיה המזהים עצמם כיהודים. 

בכמיהת בן־גוריון למדינה יהודית, צריכים להתקיים במדינה עצמה תוכן וזהות יהודית וכאן מתחיל הקושי הגדול. כי מייד, וללא הצדקה, קושרים דיבור על "מדינה יהודית" עם המושג המאיים "מדינת הלכה". די ברור שלא לזה כיוון בן־גוריון. מדינה היא ישות בעלת תוכן חובק תחומים, הרחק מעבר למה שיכול להיות בה כישות חוקית ומשפטית. באותו אופן היא חובקת תחומים יהודיים, הרחק מעבר לעולמה של ההלכה הצרופה. התוכן היהודי במלוא ממדיו אף פעם לא הצטמצם לד' אמותיה של ההלכה. היו בו גם הגות ואגדה, מוסר, תרבות וחיי קהילה, ומעל לכל כיסופים נצחיים לשיבת ציון. 

 

תפנית שיבת ציון

לאחרונה מהדהדים קולות של מיעוט חילוני המבכה את "קץ הישראליות", כאילו שאי פעם היתה אפשרות לקיים ישראליות מנותקת מתוכן יהודי. ספרו של אריק כרמון שעמד בראש המכון הישראלי לדמוקרטיה - "לדבר ציונות: מדינה ודת במאבק קיומי" - מציג מניפסט ישראלי חילוני עם חיפוש דרך לבניית תשתית הסכמית לחברה הישראלית. מצד אחד הוא מודה כי בשלילת הגולה, יצרו האבות המייסדים של המהפכה הציונית בעיה: הם "שפכו את התינוק עם מי האמבט, יצרו נתק בין ילדיהם לבין מקורות מורשתם ותרבותם" (עמ' 99). אבל את המגמה בחברה הישראלית הדבקה ביהודיות מסורתית הוא מבקר כ"ניסיון להחדיר את הקדושה אל המרחבים הציבוריים. ניסיון להחזיר את אלוהים אל מרחבים ציבוריים. בדמוקרטיות מפותחות, האל הוצא מהמרחבים האלה..." (עמ' 256). 

בדיוק כאן, ביחס למתרחש במרחב הציבורי, טמון יסוד ההבדל בין מדינה שיש בה יהודים כעניין אישי, כל אחד יהודי בביתו, לבין מדינה שהיא עצמה יהודית ומבקשת ביטוי לכך גם במרחביה הציבוריים. שאלת אופיו של המרחב הציבורי במדינת ישראל היא מוקד המחלוקת וגם במיקוד זה נוטים לצמצם את השאלה היהודית לעניינים ההלכתיים הטכניים, כמו שבת, כשרות ותהליכי רישום נישואים. אולם קיימים ממדים מהותיים לא פחות, שעל פי טבעם מתממשים הם בעיקר במרחב הציבורי, כמו חובת היהודים לרעיון השבת כמתווה לצדק חברתי וחובת היהודים לשבועתם העתיקה: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". לחובות אלה משמעות מרכזית דווקא בדרכי התבטאותם במרחב הציבורי. 

 

ביהדות לא קיים מקום להפרדה בין הדתי ללאומי // צילום: יהושע יוסף

 

נכון שבאמות המידה של בני ברק ההלכתית, בן־גוריון הוא יהודי חילוני. אולם עיון עומק בכתביו הרבים מעלה אפשרות למבט אחר: יותר משהמהפכה הציונית מבטאת מעבר מהתנהלות בדפוסי היגיון דתי להתנהלות בדפוסי היגיון חילוני, היא מבטאת שינוי במסגרת ההתייחסות המכוננת את המעשה היהודי - הדתי והלאומי כאחד. המשמעות המעשית של פעולה מדינתית מתוך השראת חזון הגאולה היהודי, התבטאה בין היתר במחויבותו של בן־גוריון למפעל העלייה. 

בשפת דיבורו, בהתמסרותו לחזון "קיבוץ גלויות", יצק ראש הממשלה הראשון במשימת העלייה את כמיהת הדורות בתפילתם היומית: "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו". בהשראת מאמר חז"ל: "גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ". זה היה יסוד התפנית שהובילה התנועה הציונית בפעולותיה לגאולת העם והארץ. מנהגים דוגמת הנחת תפילין ותפילה במניין יכולים היו להתקיים גם ללא מאמץ ממלכתי מדינתי מאורגן. 

לא כך לגבי המאמץ לשיבת ציון ולכינון ריבונות מחודשת. נכון שרבים מן החלוצים פרקו עול תורה ומצוות, אולם התמסרותם לתחיית עם ישראל, יותר משהיתה מהפכה חילונית היתה מאמץ להחיות מחדש ממדים יהודיים חיוניים שהוזנחו בשנות הגלות. 

בהתמודדות עם התנגדות היהדות החרדית לנטילת האחריות המעשית לגאולה, פסק בן־גוריון בתוקף: "תפיסה תיאולוגית זו אינה תפיסה דתית ודבר אין לה עם היהדות של רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה, יהושע בן נון, משה רבנו" (בן־גוריון, במועצת מפא"י, מארס 1941, במערכה כרך ג', עמ' 52).

יגידו שקיבוץ גלויות הוא אירוע לאומי, לא דתי. אבל ביהדות לא קיים מקום להפרדה בין הדתי ללאומי. במודעות לכך ראה עצמו בן־גוריון ממשיך דרכם של רבי עקיבא ויהושע בן נון.

 

האתגר המנהיגותי

בשני קצותיה של החברה הישראלית אין בשורה לרוב היהודי המבקש את זהותו היהודית. מן הצד האחד מיעוט חילוני מובהק, מנותק ממורשת יהודית ואמונה. מן הצד האחר קהילות חרדיות המנותקות מן הלב הפועם של החיים היהודיים הלאומיים בארץ ישראל. בתווך מצוי רובו הגדול של עם ישראל המבקש דרך חיים של מסורת ואמונה. ככל שמדינת ישראל מצליחה להתבסס ביכולותיה להגן על קיומה הפיזי, מתחזקת בחשיבותה השאלה בשביל מה וכיצד היא מבקשת להתקיים?

בעת הזו, לא מגמת השיבה ליהדות מאיימת על הישראליות ומחוללת את השסעים בחברה הישראלית, כמו החסך במסד יהודי משותף ואקטואלי. מרחבי הדיון בשאלה זו נפרסים הרחק מעבר למחלוקת חוק הלאום. מי שחפץ להנהיג את עם ישראל, בין שמימין ובין שמשמאל, יידרש לבקש דרך בשאלה זו ולהציע בשורה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו