"אתם מת"א, נכון? איך הפקקים בת"א?" בחור מזוקן מנסה לקשור שיחה עם שני מוזיקאים פרועי שיער בתור לפיצה. השניים, משועשעים, עונים שאין להם מושג. מאוחר יותר יעלו על הבמה וימלאו את תפקיד הפרובינציאלים בעצמם - "היום כשנסענו לאופקים, זה הרגיש אמריקה..."
בכניסה לעיר עמד פעם טנק למזכרת. הציניקנים תהו אם הוא שמר מהאויב שבחוץ או מנע מתושבי המקום לעזוב. היום יש תור בליינים מקומיים לפיצה על לבנים, וכמה פועלים חרוצים מתקינים מסכי פרסום ענקיים גם בליל חמישי. במבנה תעשייתי שצמוד לפיצרייה, מתקיים אירוע "שוליים רחבים", פסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית. עוד לפני שנשאלו כבר הכינו המארגנים את התשובות: "למה שוליים רחבים? ולמה להתחיל באופקים? בואו נודה בזה, ישראל היא לא מדינה כזאת גדולה. לרדת דרומה, לקפוץ לגליל, זה לא מסע לסיביר. אנחנו מדינה מחוברת ותוססת בטירוף, הגיע הזמן שנתחיל להסתכל על עצמנו ככה. להבין, שמה שמוגדר בישראל כ"שוליים", גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה גיאוגרפית, לא כל כך רחוק מהמרכז".
השוליים הגיאוגרפיים בישראל אכן קרובים למרכז, ויוזמה כמו "שוליים רחבים" מנסה להציע שמדד הפריפריה בישראל לא נמדד בק"מ, אלא בהיעדר מטבעות הון תרבותי מהסוג שגורם לך להרגיש שייך לסיפור הגדול. את המחסור הזה רוצים לשנות יזמי האירוע החלוצי, וכך נקבצו להם אמנים אלטרנטיביים מהמרכז, מהצפון ומב"ש, ובאו להופיע באופקים.
השומר בכניסה תוהה אם באתי להופעה. "אתה נראה לי מקומי מדי..." הוא פולט. בפנים די.ג'יי מיקסמונסטר מנגן שירי כת ישראליים ונדירים. הסאונד ברור, כך גם התאורה ובעיקר האווירה. כמה קל להגדיר את ההתרחשות הזו כמנוגדת לאופקים שבחוץ, אבל זו קלישאה. כמה מעט יודעים על אופקים? זו עיר מנעדית ומגוונת יותר מכל התפיסות הסטריאוטיפיות שלה.
להקת "נשמה" הגיעו מעפולה. ביומיום עדי לוז מובילה את תנועת "תרבות", המקימה גרעיני התיישבות תרבותיים בפריפריה. חבר'ה שבוחרים לפעול בעשייה הרחק ממרכז התעשייה, וחולמים לשנות. בשעות הלילה עדי מובילה את הלהקה כזמרת נשמה, ושרה באופקים שירים על הרומן שלה עם עפולה:
אוקיי, נניח שהלכתי איתך, לאן שאת הולכת
היכן ההתחלה, בסיפור הזה יש נקודה קצת מבהילה
מה השתבש בהמשך הדרך
מי יתקן מי יגיד לי איך?
עפולה - ממה את מפחדת?
החוטים נקשרים הרחק מאחורי חוד המחט. מי שיכול לכתוב שירים על חייו המורכבים בתוך עפולה, הוא בהכרח שונה ממי שעומד מבחוץ ורושם את המקום בקווי גסות המרחק. כך מבטלים סטריאוטיפים, כך הסטטיסטיקה הופכת לבני אדם עם מורכבויות ועולם פנימי וחיצוני שלם ועמוק.
אני מחפש בקהל אנשים שלא נראים כמו חלק מלהקה, ומגיע אל מרים. עובדת סוציאלית מאופקים. אם ל־5, חרדית שמקשיבה לשירים בכבוד השמור לדברי מים חיים. אין שום סיכוי שהיתה מגיעה להופעה של נדב אזולאי ולהקתו, והנה היא כאן. "לא הכרתי אותו לפני כן - והוא פשוט מעולה", היא נפעמת, וביתר שאת כשהיא מגלה שאזולאי חי ופועל בב"ש. זה מדד ערכם האמיתי של אירועי תרבות שכאלו. מרחבי הזדמנויות להתנסויות חדשות ושינוי תפיסות.
"נומקה" עולה לבמה בהרכב נשי. "אנחנו מת"א", היא אומרת, אבל המוזיקה שלה רחוקה כמנצ'סטר מאופקים. הגיטרות והמקצבים שלה היישר משנות ה־80. חבורת גברתנים נסחפת פנימה מן הלילה, מתיישבת על הבר ומתבוננת בלהקה ובטרנסג'נדר שרוקד לידם, שיעור בקבלת האחר עם גיטרות חולמניות ברקע.
"תרבות? היא לא תמיד יפה". פסטיבל "שוליים רחבים" // צילום: דויד פרץ
כשאצא מהמתחם, יציע לי אחד מאנשי פיצת הלבנים להצטרף לליל סליחות "מגניבות". יש משהו נכון בלסיים את פסטיבל המוזיקה האלטרנטיבית באופקים עם סליחות חצות בלחנים בני מאות שנים, אבל העייפות מכריעה אותי. "היה לי מספיק מוזיקה לערב אחד", אני משיב. "אתה מתכוון לרעש הזה?" הוא מחווה אל עבר הבניין. "נכנסתי, לא התחברתי, המוזיקה רועשת, לא יפה". "זה כמו סליחות", אני משיב, "הן לא אמורות להיות 'מגניבות', אבל אפשר ליהנות מלבקש אותן. זו תרבות, היא לא תמיד יפה, אבל אפשר ליהנות מהאמת שבה". אנו נפרדים לשלום בנעימות תחת שמיים מאופקים ופתוחים.
קראנו להם בשמות מצחיקים, אבל בחיבה. ידענו למה הם שוהים שעות אינסופיות בחנות - הם היו חולים, שהמוזיקה היתה התרופה שלהם לכל המחלות. כל מי שעבד בחנויות מוזיקה, גילה שיש את מי שבא לקחת כמה דיסקים והולך, והיה את המיוחדים שנמשכו לחנות כעשים באפילה אל האור. הם היו שוהים שעות בחנות, מקשיבים להכל, מהופנטים ליד הדלפק, חוקרים מעבר למילים, קונים את כל מה שידם משגת, אבל רוצים את כל החנות. תאוות תווים אינסופית.
"כל האנשים הבודדים לאן הם שייכים?" שאל פול מקרטני ב"אלינור ריגבי", והתשובה ברורה - לחנויות המוזיקה. שם הם תמיד שייכים, חברים במועדון הלבבות הבודדים, מעריצים מקרוב ומרחוק את העולם הכי יפה ומושלם שיצר האדם.
יוסי יעיש ז"ל היה אחד מהפרפרים האלו. במשך שני עשורים, כל מי שעבד בחנות מוזיקה בעיר, הכיר אותו. מזמין מראש דיסקים, שוהה שעות בחנות, קונה וכבר למחרת על הבוקר מתקשר ומזמין עוד. בנובמבר אשתקד הגיע אל "פליי רקורדס" בב"ש, אסף כ־40 דיסקים שחיכה להם בכיליון אוזניים, התלהב מחולצה של אריק איינשטיין במבצע, קנה גם אותה, נפרד לשלום מאמיר המוכר, יצא מהחנות - ומאותו רגע נעלמו עקבותיו.
חודש שלם חיפשו אחרי האיש שהמוזיקה היתה החברה היחידה שלו. יסמין, מנהלת החנות, שלחה הודעה לכל חנויות הדיסקים בארץ, אבל אין עונה. "הייתי בטוחה שהוא פשוט לקח את כל הדיסקים והלך להתבודד, בלי שיפריעו לו. כל החודש שמרתי לו דיסקים שהזמין, בטוחה שיחזור לקחת אותם".
רועה בדואי מצא את שאריות הגופה ליד הגשר הטורקי בחוצות העיר. ליד נמצאה השקית עם הדיסקים סגורים באריזה. המשטרה קבעה - התאבדות. לפני כמה שבועות הגיע הדו"ח הפתולוגי, והמשפחה גילתה צלקת שלא הכירה בבית החזה של יוסי. תיפתח חקירה מחדש? איני יודע, ואיני מבין. "בן אדם שמתאבד לא מזמין דיסקים חדשים שעמדו לצאת מראש וחיכה להם. ותגיד, מי קונה חולצה של אריק איינשטיין רגע לפני שהוא מתאבד ואפילו לא לובש אותה?"
כמי שמכיר את עולם מתבודדי המוזיקה, רק העובדה הזו היא בעיניי עילה ראויה לפתוח את התיק מחדש, לעשות צדק ולגלות מה באמת עלה בגורלו של יוסי יעיש ז"ל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו