ישראל, רק קצה קרחון

ישראל וסין הן שתי ציביליזציות עתיקות • כדי להבין עַם, אי אפשר להתייחס רק לחלקיו הגלויים • יש להכיר את ההיסטוריה שלו, את תרבותו וחלומותיו • רשמים ממפגשיי עם הסינים

1 לא פעם יצא לי להיפגש לשיחה עם סינים - סטודנטים, נשות עסקים, אנשי מחקר ואקדמיה. דַּבֵּר איתם על ישראל, העם היהודי, על ההיסטוריה והתרבות שלנו, אמרו לי. יצאתי מתוך הנחה שאין הרבה מהמשותף בינינו לבינם, זולת העובדה שמדובר בשתי ציביליזציות עתיקות ואדירות. 

דמיינו שאנחנו מסתכלים עכשיו על הים, פתחתי. גלים, קצף לבן וציפורים מעל. והנה, בלב מדבר המים הענקי תופס את עינינו אי. האם יהיה זה נבון לחקור רק את האי ולהתעלם ממה שמקיף אותו? תהומות האוקיינוס עמוקים ועצומים הרבה יותר מפיסת הקרקע שגילינו. 

הפסיכואנליטיקן ק"ג יונג אמר שהיחס בין המודע ללא מודע - בין הצד הגלוי של האדם לבין הצדדים הסמויים שלו - הוא כיחס שבין אי לאוקיינוס. לא מספיק לבחון אדם רק על פי מה שעינינו רואות, גם לא מעשים שעשה או דברים שאמר. זה שטחי מדי. צריך להביא בחשבון את הביוגרפיה, הרקע המשפחתי, החברתי והלימודי. גם חלומותיו ותשוקותיו הסמויות הם מידע רב־ערך להבנת אישיותו. 

אם כך ביחס לאדם היחיד, על אחת כמה וכמה ביחס לאומות ועמים. זה בהחלט לא מספיק להתייחס רק לחדשות בעיתונים, לדיבורים של מנהיגים פוליטיים, ואפילו לא למעשי האזרחים, גדולים כקטנים. זה שטחי מדי. צריך להביא בחשבון את ההיסטוריה של העם, אמונותיו, דתו, המיתוסים שלו, הסיפורים המכוננים שהוא שב ומספר במשך מאות ואלפי שנים, המנהגים, המסורת, השפה ועוד. 

 

2 הדבר הזה נכון עוד יותר ביחס לעמים עתיקים. אתם יודעים, אמרתי להם, שני העמים שלנו שרדו את מבחן הזמן ויצרו ציביליזציות אדירות. אבל הנה הבדל רב־ערך: אתם נשארתם במקומכם והתפתחתם לעצמכם, דור אחר דור. פולשים שהגיעו ודימו שכבשו אתכם, נבלעו בתוככם במהלך ההיסטוריה. חוויתם קטסטרופות, אבל ארצכם לא נחרבה ואתם לא גליתם.

לעומתכם, חיינו חלק ניכר מההיסטוריה שלנו מחוץ לבית. חווינו שני חורבנות גדולים, גלות ועוד גלות ואין ספור אסונות לאומיים. מאות רבות נדדנו ממקום למקום על פני הגלובוס, מחפשים מנוח לכף רגלנו. לא פעם דימינו שהגענו למקום, שבו נוכל להשתקע ולשכוח מהצרות. כשניתן לנו, תרמנו לכלכלת העמים שבתוכם חיינו, לתרבות ולמדע שם, ואף ניסינו לאמץ פטריוטיזם מקומי. עד שסולקנו והמשכנו לנדוד בתקווה אחר מקום מנוחה חדש. 

אני לא ממש מבין מה הם 1.5 מיליארד תושבים; זה בלתי נתפס וממלא אותי יראה. לעצמי חשבתי, שלוּ נשארנו בארצנו כל אלפי השנים הללו כמוכם, לא מן הנמנע שהיינו מונים עכשיו עשרות רבות ואולי מאות מיליונים. אבל רובנו נעלם בערפילי ההיסטוריה, כמו עמים רבים אחרים שנעקרו מארצם ונבלעו בתרבויות העמים שאליהם גלו. רק לפני קצת יותר מ־70 שנה הושמד (לפחות) שליש מעמנו בשואה. בסיכומן של אלפי שנות קיום, כמה נותרנו?

ההבדלים הללו בגורל הלאומי בין שני העמים, יוצרים שוני גם במה שמכוּנה "הפסיכולוגיה הלאומית". חשוב לבחון את הידיעות על ישראל, לאור ההבדלים הללו. לא פעם אנחנו שומעים ניסיונות פיתוי מצד גורמים באומות העולם ואפילו מצד ישראלים, לזנוח את הפחדים, כי היום "אנחנו חזקים מתמיד". כך שרו הסירנות לאודיסאוס ופיתו אותו לנוח על החוף לידן. למזלו, היו האוזניים של מלחי ספינתו אטומות בדונג, והוא עצמו נקשר לתורן הראשי. כך יכול היה להימלט מגורל קודמיו שהתפתו ואבדו. זה לא רציני, ואפילו חסר אחריות, לדחוק בנו להירגע מהפחד הקבוע עמוק בתודעתנו, מההבטחה שהבטחנו לעצמנו לא לסמוך יותר על אחרים, ולא להרפות מעמידה על משמר ארצנו ועמנו. אנחנו מתאמצים לזכור מה שעברנו, כדי לא לחזור על טעויות. 

 

3 אז מה החזיק אותנו מחוץ לבית זמן כה רב? מדוע לא נעלמנו כמו עמים אחרים שארצם נחרבה והם גלו? יתרה מזו, מה גרם ליהודים לעזוב את ארצם ומולדתם - כל אחד במקומו בעולם - שחיו בהן מאות שנים, ולהגיע לארץ שהכירו רק בחלומותיהם? 

אחרי החורבן הראשון, במאה השישית לפנה"ס, היהודים בבבל היו מיואשים. זאת היתה הגלות הראשונה כעַם, והם היו משוכנעים שניעלם בהיסטוריה. "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ - נִגְזַרְנוּ לָנוּ!", אמרו לנביא יחזקאל שחי בקרבם. אבל הנביא עודד אותם. הוא סיפר על חזון אלוהי שראה: בקעה מלאה עצמות יבשות, המתקבצות אחת לאחת והופכות לגופים. ואז באה הרוח מכל העולם ונופחת בהם חיים, עד שהם עומדים בהמון רב. 

החזון הזה, אמר יחזקאל לגולי בבל, הוא עלינו: "הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה - כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה... הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת־קִבְרוֹתֵיכֶם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל... וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל־אַדְמַתְכֶם". יש תקווה לאחריתכם, תחזיקו מעמד. 

ובאמת, גולי בבל נשבעו לא לשכוח את ירושלים, גם אם תנאי החיים יהיו קשים, גם אם יאלצו אותם לגלות שוב ושוב וידחפו אותם להיטמע ולהיבלע בעמים אחרים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ - תִּשְׁכַּח יְמִינִי..." שיבצנו את השבועה בחיי היומיום שלנו, בשמחות ובאבל, בבניין הבתים, בהלכה, בשירה, בתפילה. סיפרתי לסינים שאפילו בברכת התודה שיהודים אומרים אחרי האוכל, מוזכר בניין ירושלים.

 

4 אנחנו מכונים "עַם הספר", אמרתי להם. "הספר" הוא התנ"ך, שהשפיע על המערב כולו. אבל לא נשארנו רק עם הספר הזה; בנינו על גביו גורד שחקים תרבותי בן מיליארדי מילים, המאכלסות אינספור ספרים וטקסטים שהקיפו אותנו בגלויותינו ושימשו לנו מולדת חלופית. כשחזרנו ארצה, הבאנו את האוצר הזה איתנו. הספרים הללו לא הושבו על מדף במוזיאון, אלא הם חיים ונושמים ומחַיים אותנו, ומהווים חלק מהתרבות המתפתחת פה, שאף היא נכתבת ומדוברת באותה שפה שבה בישר יחזקאל הנביא ליהודֵי תקופתו על גאולתם העתידה. 

כ־2,500 שנה אחר כך, ישב יהודי בשם נפתלי הרץ אימבר באירופה, בשלהי המאה ה־19 וביקש לעודד את עמו. בניגוד לגולי בבל, דורו של אימבר לא היה דור ראשון לגלות. כבר אז, הפרידו כ־1,800 שנה בין זמנו לבין החורבן השני שלנו במאה הראשונה לספירה. אבל הוא הכיר את חזון העצמות היבשות, וכתב שיר על כך שכל עוד בלבבות נפש יהודי עדיין מתגעגעת לשוב הביתה לציון וירושלים, ולהיות עַם חופשי כמו פעם - "עוד לא אבדה תקוותנו". 

פחות משבעים שנה סמליות הפרידו בין נבואת יחזקאל במאה השישית לפנה"ס, ובין שיבת חלק מהעם היהודי לציון ולירושלים והקמת הבית השני. פחות משבעים שנה הפרידו בין שירו של אימבר להקמת מדינת ישראל, הבית הלאומי השלישי שלנו. את שירו של אימבר, סיפרתי לסינים, הפכנו להמנון הלאומי שלנו. הפלגנו עוד במעלה ההיסטוריה, אבל העיקר נקלט: ישראל שהם רואים, היא רק קצה קרחון של תופעה היסטורית, תרבותית ורוחנית עצומה הרבה יותר. לזה הם יכלו להתחבר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו