המהומה החוקתית מזמנת שיעור בהיסטוריה. במשך שנים קוננו כאן על הבכייה לדורות בגלל החלטת בן־גוריון להימנע מחקיקת חוקה בראשית המדינה. אבל החוכמה המקובלת הזאת החמיצה את הנימוקים העמוקים שהביאו את בן־גוריון להכריע נגד חוקה.
תומכי החוקה טענו אז ובהמשך, שדווקא ראשוניותה של האומה החדשה־ישנה מחייבת תוכנית־אב חוקתית. בן־גוריון סבר אחרת. ראשית, טען, ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת - מתוקף החוקה ובידי שופטים - מייצרת פוליטיקה אוליגרכית ופוגעת בריבונות האזרחים.
"הזקן" המהפכן חשש מהאופי השמרני של מערכות המשפט. כיום אנו עדים לביקורת מימין על האוליגרכיה השיפוטית. בן־גוריון, כרוזוולט בשעתו, חשש משמרנותם של השופטים, ואילו עכשיו הימין השמרני חושש ממהפכנותם של השופטים. משני עברי המתרס הפוליטי, ובזמנים שונים מאוד, הועלתה טענה תקפה ביותר נגד הפגיעה המבנית של ביקורת שיפוטית בדמוקרטיה.
שנית, בן־גוריון התרכז בשעתו במפעל האדירים של העברת אוכלוסייה והתיישבות. כפי שהראה באופן משכנע החוקר ניר קידר, הוא לא היה מעוניין בסכסוכי זהות על הגדרות ומילים, שישתקו מערכת שניצבה בפני אתגר אֶפי.
חוקה מחייבת להכריע בין רכיבים לאומיים, רפובליקניים, דתיים וליברליים בדרכי המדינה. נתווכח ונתווכח ולא נתחיל לפעול, הזהיר; במקום להכריע, נתפשר ונסכים על דרכי פעולה, ולא על עקרונות מקודשים. פה טמון אחד ממקורות העוצמה של מנהיגותו.
כיום, אנו עדים לנזקם של כיווני מחשבה הפוכים לדרכו ההסכמית־מעשית של בן־גוריון - למשל זה של ליברלים אדוקים או של רוויזיוניסטים, מאמינים אדוקים גם הם בכוחם של המילה והעיקרון החקוק.
העקרונות העמוקים שהנחו אז את בן־גוריון היו העיקרון של ריבונות האזרחים והעיקרון של לכידות פוליטית, חברתית ותרבותית, עד כמה שאפשר בתקופה כה הטרוגנית. שניהם נועדו להבטיח את כושר הפעולה של החברה, ואת יכולתה לעצב את חייה באופן עצמאי.
לדעתו, חוקה איימה על כך, ואנו רואים שאפילו כיום, כשמדינת ישראל מבוססת הרבה יותר, החוקה משבשת ותועלתה מפוקפקת. מתנגדיו של בן־גוריון היו חזקים גם בזמן הראשית של המדינה; לכן הוסכם שהחוקה תחוּקק פרקים פרקים, במה שאנו מכנים מאז "חוקי יסוד". ההסכמה הזאת לא חוללה פורענויות. לכאורה, מבוקשו של בן־גוריון ניתן לו.
אבל ההחלטה לחוקק חוקה לשיעורין חיכתה לשעת כושר. זו הגיעה בהדרגה. כשעלה הליכוד לשלטון, ובתוכו אגף ליברלי, עם אישים כאוריאל לין ודן מרידור, קידמו חקיקת חוקי יסוד, ובייחוד אלו העוסקים בחופש העיסוק ובכבוד האדם וחירותו, עד שיורשיהם בליכוד נאלצו לחולל את המהומה הנוכחית בחקיקת חוק הלאום.
היה מוטב שלא היינו הולכים בדרך הזאת מלכתחילה, אבל הליכוד שחרר את הסוסים הליברליים, שלבסוף דהרו מולו. במצב העניינים הנוכחי, אי אפשר להגן על היציבות הפוליטית ועל ריבונות האזרחים בלי בית משפט לענייני חוקה שייבחר בכנסת, ויכלול אישי ציבור לצד משפטנים.
פרופ' אבי בראלי הוא מרצה להיסטוריה של ישראל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו